שאלות של תרבות

עקרונות בחינוך©

אני מאמין שישנם כמה עקרונות בסיסיים בחינוך :

1.  ללא  חזון ייפרע עם

 2.  חינוך מהותו העתיד

   ללא חזון ייפרע עם

חינוך  שאין בו חזון רוחני כלשהו, איננו חינוך, לדעתי. כשאנחנו מולידים או יולדים את צאצאינו, אנחנו מדמיינים בעיני רוחנו מה יהיו בעתיד, איזה ערכים ניתן להם, ויש לנו גם חלום-חזון לגביהם, חזון אשר משמש כבסיס לכל העבודה הרוחנית, ההורית, החברתית והתרבותית, ויש יוסיפו גם הפוליטית שלנו עם צאצאינו.

החזון הוא העיקרון המארגן של סדרת פעולות המקבלת  משמעות מעצם  קיום החזון. ללא חזון, הפעולות השונות נפרדות זו מזו, המשמעות שלהן נקודתית ולא בעלת טווח נרחב גם לתוך הזמן ולתוך החיים. המשמעות נטול החזון אינה יכולה לשמש תמריץ, מקור של עוצמה, אבן בוחן לבדיקת מעשינו, כי האנרגיה שלה ממוקדת זמן ומקום קונקרטיים ולא משתלבת בתוך מארג רוחני-תרבותי-פוליטי גדול יותר.

המורה , הגורו, הרב, הכומר, הנזיר או השאמאן פועלים מתוך תפיסת עומק חזונית של חייהם ומעשיהם. מהו, למשל , החזון שלי כשאני מלמד? החזון שלי הוא תלמידים  מחוברים בטבורם לתרבותם היהודית והכללית. תלמידים אשר מסוגלים לראות הלימה בין מצבם האישי למצב הכללי , יהודי או אוניברסאלי, בו הם חיים. בני אדם שעינם צופה לעתיד רוחני ולא כלכלי-חומרי, בני אדם שמסוגלים לשאול שאלות, ויש להם אומץ לקבל את התשובות.

איך עושים זאת, בפועל?

אני מאמין גדול בכך, שכאשר למורה יש חזון הוא נכנס אתו לכיתה, והחזון הזה מפעיל אותו, מעניק משמעות לפעולותיו ומעשיו, ובפועל – התלמידים שואלים שאלות, שאילת השאלות הופכת למעשה החינוכי הבסיסי. המורה אינו "סמכות ומאגר ידע" המורה הוא מטרה לשאלות, וכל שאלה לגיטימית. מורה מהסוג הזה גם ירחיב דבריו אל מחוץ לפרופסיה , תחום התמקצעות. מורה כזה יפגיש תלמידים עם עולמו הרוחני ועם מקורות חזונו, וכן יעודד תלמידים לכתוב את החזון שלהם. העולה יכולה להיעשות בכל שיעור של הומניסטיקה, שבעצם בנויה על "שאילת שאלות" רוחניות, אתיות ומוכוונת לא לחקר העבר לשם חקר העבר, אלא לחקר העבר לצורך תיקונו בהווה על בסיס חזון רוחני עמוק ומשמעותי. כך, לצערי, החינוך הדתי המבוסס על חזון עמוק ועשיר גובר על החינוך החילוני-החופשי שהפך את "הספק" לעיקר והעלים מתוכו את המשמעות, את הרוחנית, את יצירת החזון.

× חינוך מהותו עתיד

מהו חינוך אם לא עתיד. כל הגיונו של החינוך נמצא בעתיד ולא בעבר. הרי אנחנו מחנכים את ילדינו וילדותינו להווה ולעתיד, אם כי החינוך לעכשיו ולכאן הוא בסיס לעתיד בו יהפכו חלק מהחברה ומהתרבות שלתוכה גדלו.

ראיית העתיד כמהות החינוך היא עקרון  מהותני בחינוך, שלצערי הלך לו לאיבוד בתוך "קטנות היומיום" ופוליטיקה קצרת מועד ואלימה. החינוך מוקרב בשני העשורים החרונים במדינת ישראל לצרכים פוליטיים צרים, שעיקרם גריפת רווחים פוליטיים ואישיים <השרים>. החינוך, המורים, מערכת החינוך אלה מנטרות גדולות ועבשות שהחברה הישראלית משלמת למולך כלשהו, שאינו ברור. <באין חזון ייפרע עם>.

מהו תפקיד המורה המוסרי, הרואה בעתיד את עיקר עבודתו. שוב, לעורר את תודעת העתיד של התלמידים, לעודד את התלמיד כך שיראה עצמו בפועל מתכנן את עתידו, על בסיס העבר, רואה עצמו כחלק מחולייה בשרשרת אנושית רצופה של ידע, תרבות, רוח ותקווה.

חינוך ללא תקווה הוא אינדוקטרינציה מהסוג האלים ביותר. ילדים קמלים בהיעדר תקווה ובהיעדר עתיד. בהיעדר עתיד בתפיסה של המחנך, המורה שיעוריו יהפכו למשעממים או למצער סיכום של העבר, שיכול להיות מעניין, אבל לשם מה?

מי שמכיר טרמינולוגיות וגישות בפילוסופיה של החינוך כבר עומד על הגישה הקונסטרוקטיביסטית שבבסיס דבריי.  הידע הוא בסיס למחשבה, ליצירה, לעומק, למשמעות ולרוח, בלעדי הידע ובלעדי היצירתיות-העתיד התודעה האנושית סובלת ואומללה.

סיכום

החינוך  הוא שילוב של עבר ועתיד, שימור ושינוי. כל חינוך מכיל בתוכו מחד רצון להנחיל את חוכמת השרידה לדור החדש , כמונו כמו הרבה יונקים  וזני בעלי חיים נוספים, שמקדישים מאמץ לתת לדור הצעיר  מיומנויות שרידה בעולם.

אבל אנחנו בני אדם, ולכן חוץ משימור מיומנויות הכרחיות אנחנו פורצים קדימה, אל העתיד, אל המקום הלא ידוע ולא וודאי. הידע האנושי איננו רק כל שנלמד עד עתה אלא גם כל מה שמתוכנן לעתיד הקרוב או הרחוק במיוחד. האדם מחפש משמעות עמוקה לחייו. משחקים, צעצועים טכניים, סיפוק יצרים או תשוקות הם חלק חשוב במתן משמעות לחיים של בני אדם רבים, דא עקא שרבים אחרים אינם יכולים להסתפק במשמעות החומרית. החזון, תפיסת העצמי בתוך הקשר רחב וגדול ממני, תפיסת עתיד או אתוס אלה הם חזונות, שיש לעודדם כבר מגיל קטן.

כדי ליצור תודעה כזו, המאחדת "עבר ועתיד" <כמאמרו הידוע של אחד העם> ובעלת חזון רוחני או אחר לאדם/לצאצא/לתלמיד, החינוך חייב לתרגל עתידנות, או בדיקת השלכות של פעולות לעתיד הקצר/הרחוק ליד לימוד היסטוריה, כל מיומנות חייבת להילמד על בסיס העבר, אבל במקביל יש לבדוק את השלכותיה על העתיד. אבל ההשלכות יבדקו לאור החזון. או אפשר גם ללמד איך גוזרים את "החזון" לפעולות לקראת מימושו.

אלה עקרונות החינוך הבסיסיים ביותר לדעתי.

אחת התוכניות האהובות על בתי ועליי היא פרוייקט מסלול בהנחיית היידי קלום, הבלונדה החכמה, היפה והלא מושגת <זה אני> וטים גאן, המנחה <מנטור?> הישיר של הצוות.

אלה שני הספרים שקראתי בחודש וחצי האחרונים.ן

לכאורה, ורק לכאורה, אין קשר ביניהם למעט הדיסקורס ההיסטורי, אבל מתברר שאירועים ביבשת אירופה מתחברים זה לזה בנימים עדינים או קשרים בולטים וחזקים.

אין בכוונתי לעסוק בסיכום שני הספרים, בהבעת חוות דעת "מקצועית" , או בכתיבת ביקורת  מקצועית או אחרת. אין סיכוי בעולם שאלך לחפש בארכיונים ששלושת החוקרים נעזרו בהם, או אבדוק את דרך ה"תיקוף" של המסקנות או הניתוחים/פרשנויות שלהם.

אני רק רוצה שני דברים:

הראשון, להמליץ על קריאת ספרי היסטוריה. עבור רבים  ספרי היסטוריה אינם נחשבים כיעד לקריאה, אולי מפני שהחוקרים עסוקים באמצעות להג טרחני וטרמינולוגיה מקצוענית הדומה למנדרינית להרחיק את הקורא ההדיוט מקריאתם. שני הספרים הללו, בולטים לטובה בשפה הבהירה, בויתור על הלהג הטרמינולוגי, ואם אין ברירה, אז הסבר בגוף הטקסט של המושגים. יתרה מכך, הכותבים מודעים לחשיבות של "הסיפור" ההיסטורי ולכן, מספרים סיפור ללא הפסקות [מספרי הערות מפנים לעמודי הערות גדושים בסוף הספר, אשר הקורא המקצוען בוודאי ישמח לקרוא, בעוד שההדיוט , כמוני, יוותר]. שלושת הכותבים לא מפחדים בכלל מהעברת ביקורת, מביטוי אישי בולט בתוך הנרטיב ה"אובייקטיבי".

הדבר השני שריתק אותי, זה הקשרים המועלים בין האירועים השונים. הכותבים של "ההיסטוריה של הכישוף" לאורך רוב הספר מנסים להסביר את השנאה כלפי מכשפות/מכשפים, את המעבר מקסם לכישוף [שני דברים שונים לגמרי] ואת טירוף המערכות של המאה ה- 17 [המאה של השכלה, המדע החדש - אותה מאה בה נרצחו והועלו על המוקד מאות מכשפות/מכשפים]  ומשפטי המכשפות ששיאם בסיילם שבארה"ב . החוקרים משתמשים בהסבר פסיכו-סוציולוגי, שינויים פוליטיים, כלכליים, מחלות ומגפות קשות שמעודדות למצוא אשם. הם מסבירים לעומק את ההנאה של חוקרי מכשפות מעינויים, רובם ככולם כמרים שאומנו על המחילה, על השימוש הפוליטי והציני בהאשמת אחרים ב"כישוף" - המזכיר תופעות  גןם במאה העשרים, והם בהחלט רואים "רוע" מוחלט, כמו בנאציזם ובשואה.

הפרוייקט של קרשו גדול ויומרני יותר, ומרתק לא פחות. לבדוק עשר החלטות שלדעתו, והוא מסביר ומנמק, שינוי את מהלכי מלחמת העולם השניה. הניתוח והסיפור פשוט מרתקים. לא פעם ולא פעמיים אתה אומר לעצמך: איזה מזל שהם היו מטומטמים כאלה, או אתה מתמלא בזעם על היוהרה של סטאלין. היכולת של הספר שלו לגרום לי, לפחות, להזדהות רגשית כזו, היא לטעמי ההצלחה הגדולה ביותר שלו, כמו מידע רב שלא היה לי בכלל על התקופה. למשל, הדוגמה הבולטת של וועידת ואנזה, וטירוף המערכות של הנאצים בהמשך ההשמדה כשהם מובסים ומגורשים מבריה"מ וכו' ההסבר של קרשו על מקורות ההחלטה מבהיר את הטירוף הנאצי, את הטירוף ההיטלראי, את האנטישמיות השורשית, המובנית בתוך ההיסטוריה [חלק מהמואשמים בכישוף היו יהודים, אלא מה?!], המגיעה לשיא המטורף שלה אצל היטלר. הוא גם מסביר לעומק מדוע אין העתקי פקודות שניתנו מהפיהרר, ולמרות זאת אפשר לראות את היד המכוונת שלו.

הדמויות אותן הוא מנתח - מנהיגי העולם באותה תקופה - מובאות במלואן, כמיטב יכולתו, החל ממחלות , שתיינות דרך מאבקי כוח אישיים, היעדר מנהיגות אמיתית [הקיסר היפני, למשל] והתנועה הדגינאמית של המאורעות מנקודת "האל חזור", שבפואטיקה של הטרגדיה נקראת "טעות טרגית" , שממנה המאורעות משתלטים על האדם לטוב או למוטב.

מומלץ, מומלץ מאוד.

קצת הפניות למאמרי רשת על הספרים האלה :

קרשו, איאן, הכרעות גורליות - עשר ההחלטות ששינו את פני העולם 1940-1941, הוצ' ע"ע,

chaimtr, עשר החלטות ששינו את פני העולם, 7.6.09, בלוג "פכים קטנים"

http://www.tapuz.co.il/blog/print.asp?EntryId=1492439

אבינרי , שלמה , הכרעות גורליות איאן קרשו,  18.3.09, 'הארץ'

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1071452.html

הדש האחורי, הוצאת עם עובד -

http://www.am-oved.co.il/HTMLs/product.aspx?C1010=19802&BSP=13474

גלילי, זאב, אזהרה: אובמה מחזיר אותנו לשנת 1938, 25.3.09, היגיון בשיגעון

http://www.zeevgalili.com/?p=2248

ג'פרי ב. ראסל ן ברוקס אלכסנדר, ההיסטוריה של הכישוף, קוסנמים מכשפות ופגאנים, הוצ' רסלינג

לחמן ד, ההיסטוריה של הכישוף, 20.4.09, אימגאו

http://www.e-mago.co.il/Editor/myth-2759.htm

קמין, קובי - ציד מכשפות,  18.3.09, אתר מאקו

http://www.mako.co.il/spirituality-self-improvement/soul-books-spirit/Article-74e843689451021004.htm

הוצ' סטימצקי, האבות והאמהות של הארי פוטר, <2009>, אתר סטימצקי

http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/Pages/Content.aspx?ContentID=Contentjanuary2009_572