שאלות של תרבות

זכורני עת הייתי ילד בירושלים, אי אז לפני ארבעים ויותר שנים, רק "צום" אחד נחשב במחוזותינו, צום יום כיפור.

הוריי, אנשים חופשיים, אידיאולוגים, אנטי דתיים ואנטי כפייה דתית לא צמו ביום כיפור, אם כי תרבות "דע את האויב", נאמר היתה מרכזית בחייהם, וכך ידיעותיי הכלליות על דת ישראל, מנהגיה וחוקותיה היו רבות.

חורבן בית המקדש הראשון וחורבנו של השני, שניהם באותו היום[?] לא היוו סיבה מבחינתנו לעצב עמוק, אם כי מגילת "איכה" נחשבה גם אז וגם היום בעיני בני כאחת הקינות הגדולות ביותר שקראנו. גדלתי ללא כותל, ללא ירושלים המזרחית והאמת - היא לא ממש חסרה לנו כילדים.

כך או אחרת, מקדש אחד יותר מקדש אחד פחות, לא ממש נחשב.

גדלתי, ירושלים המזרחית נכבשה [שוחררה?] ואט אט נוהגים דתיים החלו לשזור עצמם אל מרכז השיח התרבותי הישראלי. אין לי ויכוח עקרוני עם מושגים תרבותיים גדולים, כמו מקדש כמטונימיה לעצמאות, לחירות, או מקדש כסמל לדת גדולה המתפוררת לה אט אט לתוך פרגמנטים הזויים וצווחניים בחלקם או לתוך פארגידמה גדולה, חובקת את החיים מתוך מאבק ומתח וחיפוש משמעות עכשווית לאמונה ולאובדנו של "המקדש".

פעם אחר פעם אני שומע דיבורים הזויים על הקמת המקדש, החזרת "עטרת" ליושנה, כפייה על האל או על השכינה שלו לרדת ולהתישב בירושלים. דא עקא, שלאלוהים או לשכינה שלו אין מקום לשבת בגלל חורבן הבית, שלפי אחת הפרשנויות האהובה במיוחד על החופשיים ואולי חלק מהדתיים נחרב בשל "שנאת חינם", ומובא הסיפור האווילי של קמצא ובר קמצא כמשל לשנינה ולמופת לכל הדורות.

שנאת חינם בעם היהודי קיימת מאז הוא נוצר, רק ראו את סיפורי קנאת האחים, ועוד לפני, מלחמות הנשים אצל אברהם, קנאתיעקב ועשו, בני יעקב - אם יש משהו שמאפיין את העם היהודי זו בדיוק המחלוקת, התככנות, היהירות וכן, שנאת חינם.

מדוע עליי לצום ביום הזה?

מדוע עליי לכבד התנהגויות פרועות של מנהיגים חסרי הבנה מדינית בסיסית ואמונה פותה ומטופשת שאלוהים "יצילנו מכל פגע"?

נרטיב החורבן היה אולי רלוונטי בעבר, עת העם היהודי שמר על זהותו מול נסיונות אינסופיים לכפות עליו התבוללות, איבוד זהות. היום, כשאנחנו חיים במדינה עצמאית, חזקה ויהירה, שאין מה להשוות את מצב היהודים בה למצב היהודים בממלכת יהודה בשלהי המאה הראשונה לפני הספריה והמהאה הראשונה לספירה, עלינו לחגוג ב"תשעה באב" את הקמת בית המקדש השלישי. נכון הוירטואלי, אולי, הסמבולי, המטונימי, הייצוגי לתרבות היהודית שקוממה עצמה כמו הפניקס מהחורבות.

אשרעל כן

אינני  צם בתשעה באב

אינני רואה בצום זה שהחודר בכוח למרכז השיח הפוליטי והעצמאי במדינת ישראל העצמאית, מסיבות שמצביעות על חוסר בטחון, על איבוד הדרך החופשית , על אובדן רעיון הקוממיות.

כמה הרהורים בעקבות ספרה של אווה אילוז - אינטימיות קרה.

פתיח

עד לפני  כחודשיים לא ידעתי מי זו אווה אילוז. שמעתי את שמעה במקרה, בשל מאמר שקראתי בו המחבר הזכיר את ספריה של אווה אילוז. ב"מקרה", אחד מאותם צירופי מקרים יפים, שבוע הספר נפתח ובדוכן מצאתי את ספרה לצד ספרה של קריסטבה , קניתי את שניהם.

לפני שקראתי את הספר, סיימתי לקרוא כרך עב כרס מלא מאמרים על השפה העברית ואו אז התפניתי לקרוא את ספרה של אילוז.

א

שולי הדברים לכאורה הם השפה העברית הבהירה להפליא, הכתיבה המרתקת, נטולת ה"לינגו" האופייני לכותבים בעת האחרונה, במיוחד אלה שפוסטמודרניזם נמצא בקדמת גרונם, נסו את חיים דעואל לוסקי לשם השוואה.

היכולת של אילוז להסביר רעיונות מורכבים בשפה ברורה, מדוייקת ושווה לכל נפש מחזקת בי את התחושה שאילוז רצתה לדבר ולשוחח אתי על הנושאים המעניינים אותה, ולא רצתה לשפוך לי לראש רעיונות מתוך איזו אידיאולוגיה מופרכת בדבר הכתיבה האקדמית או הכתיבה האחרת.

ב

בספר הזה יש שלושה פרקים שמציגים את מבנה התפיסה של אילוז אודות המאה העשרים, הרגש במאה העשרים שלטענתה איננו רק מוקד הפסיכולוגיה אלא גם של הסוציולוגיה וחקר מעמיק של "האהבה באינטרנט" או הדרך בה מתאפשרת התאהבות באינטרנט ללא גוף פיזי נוכח, או שינוי בדפוסי האהבה הרומנטית המסורתית שהתנהלה על כללי כלכלת המחסור ובאינטרנט זו כלכלת שפע [עמ' 121]

המחקר הראשון נקרא "עלייתו של ה- הומוסנטימנטאליס" [ עמ' 15 - 62],   אילוז מסבירה בו את הקשר העמוק בין התפתחות הפסיכולוגיה הייעוצית/הארגונית במקומות עבודה [ עמ 29 ] והקשר הישיר למשפחה, כך שהרגש הופך לסחורה , קומודיטי [35]. אילוז מתמקדת רבות בתופעת ספרי היעוץ הפסיכולוגיים השונים, בהם המללת רגשות היא הדרך להופכם ל"אובייקטים" מדידים "ניתן לומר שהטקסטואליות נהפכה לנספח של החוויה הרגשית. "כתיבת" הרגש "נועלת" אותו כביכול במרחב על ידי יצירת מרחק... מתן מות לתרגשות מעניקה להם אונטולוגיה, כלומר ממסמרת אותם במציאות.... וולטר אונג [ONG] ... טען שהאידיאולוגיה של ההשכלה הולידה את האעיון בדבר "טקסט טהור" ... שלטקסטים יש אונטולוגיה משלהם, ושתכניהם ניתנים לניתוק ממחבריהם ומהקשריהם... באורח דומה, נעילת הרגשות בשפה כתובה הולידה את האעיון בדבר "רגש טהור" ... שניתן לתפוס .. כישויות קבועות ... לנהוג בהן כאובייקט להתבוננות, לתמרון ולשליטה" [ 54 - 55] בעמוד 60 כותבת אילוז כך:

     "העובדה שהקפיטליזם התערב במשאביהם הרגשיים של עובדי השירותים וגייס אותם לצרכיו; והעובדה שעם הצטרפותן של הנשים לכוח העבודה, הפמיניזם עודד אותן לגלות אוטונומיה, בטחון עצמי ומודעות לזכויותיהן בזירה הפרטית. אם זירת הייצור הכלכלי ייחסה מקום יותר ויותר מרכזי לרגשות בדגמי היחסים החברתיים שלה, הרי תחום היחסים האינטימיים התמקד יותר ויותר בדגם פוליטי וכלכלי של התמקחות וחליפין" 

אפשר לראות את הקשר הלכאורה ליניארי שיוצרת אילוז בין התפתחות השימוש בפסיכולוגיה אירגונית לשיפור תפוקות העובד לבין התפתחות הפסיכולוגיה של המשפחה, הביטוי של ספרי הייעץ הפסיכולוגיים והראיפיקציה של הרגשות. טענתה היא שהקפיטליזם לא "חיסל" את הרגשות, אלא ובעיקר הפך אותם למוצר, לסחורה, לאובייקט.

המחקר השני נקרא "סבל, שדות רגשיים והון רגשי" [ עמ' 63 - 106]

בפרק זה עוקבת אילוז אחר המעבר מנראטיב כל אמריקאי של "Self made man" , העזרה העצמית, אחריות מוחלטת של היחיד לגורלו אל נרטיב חדש לגמרי " תרבות העזרה העצמית שסחפה את החברה האמריקנית שילבה את אתוס השיפור העצמי של סמיילס עם רעיונות פרויידיאניים עד כדי כך שנוצרה ביניהם זהות כמעט גמורה. יתרה מזאת, דווקא בשל שילוב זה של אתוס העזרה העצמית עם הפסיכולוגיה, סבל נפשי - בצורת נרטיב שבו נפגע "העצמי" - נהפך עתה למאפיין בזהותם של עובדים* ושל אנשים אמידים גם יחד. הזנחה בשנות הילדות, הגנת יתר מצד ההורים, חוסר בטחון עצמי סמוי... נהפכו לחוליים "דמוקרטיים" שאינם מבחינים עוד בין מעמדות חברתיים" [עמ' 66]

במהלך הפרק כורכת אילוז בין הפסיכולוגיה הקוגניטיבית לבין התפתחות מושג הבריא-החולה בחברה האמריקאית, אך לא רק. בעמ' 85 היא כותבת כלהלן:

" תפקידו הבולט של הסבל בהגדרות העממיות או האינטלקטואליות  של הזהות העצמית קשור ללא ספק לאחת התופעות הפרדוקסליות ביותר לתקופה שאחרי שנות השמונים: דווקא כאשר שיח האינדווידואליזם הגיע לשיא התפוצה , ההגמוניה והבטחון העצמי, הדרישה לבטא ולהציג את סבלו של היחיד... נעשתה קולנית כפי שלא היתה מעולם" 

בהמשך הפרק מביאה אילוז דוגמות לחוליים ולסבל כמו:  [עמ' 89]

הפרעה אופוזיציונית, הפרעת אישיות תיאטרלית, הפרעת אישיות הסתגרותית,

לטענתה גם למדינה היה ויש מקום נרחב בהפצת נרטיב הסבל, אליה הצטרפו בתי משפט, חברות ביטוח, מערכות חינוך וכו' הסיבה היא לטענת אילוז "דאגה עצומה לשלאלת ההסתגלות החברתית בשנים שלאחר המלחמה"[עמ' 86]

מחקר זה מסוכם כך בעמ' 106 -

"משמעותו של תהליך זה לגבי הבנת הקשר בין חייו הרגשיים של אדם לבין מעמדו החברתי [הדגשה שלי, אריק] הוא נושא הטעון עדיין בדיקה. אך ניתן להסיק ממנו שהקפיטליזם קירב אותנו  הרבה יותר לדימוייו של רוסו, לא רק בכך ששדות הפעולה הרגשיים הביאו לחשיפה פומבית של הזהות האישית, ולא רק בכך שהרגשות נהפכו למכשירים של ריבוד רגשי, [הדגשה שלי, אריק]

המחקר הזה פיתח את התיאוריה של אילוז בדבר הקשר בין הקפיטליזם לבין התפתחות העולם הרגשי של בני האדם, לפחות בעולם המערבי. אבל די ברור שכאשר אדם הופך למושא הכלכלה [כלכלת צריכה, כלכלה של עודף משאבים, כלכלת ביזבוז משאבים], כל היבטיו הופכים ל"סחורות" וגם השיח שלו הופך כלכלי

אינני מתכונן לדון בחלק השלישי של הספר, למרות שהוא הניתוח הממצה של הגישה שהוצגה בפרק א ובפרק ב של הספר. כפי שציינתי במבוא, אילוז מצליחה להראות איך אדם באינטרנט הופך את ה"עצמי" שלו לסחורה שיש למכור אותה ברשת, להתחרות באמצעותה בסחורות רבות ודומות [לא מקרית שפת הפרסום המנסה לבדל בין מוצרים דומים ].  בניתוח שלה עולה שמחפש/ת האהבה באינטרנט צריך לבחור בין עשרות פרופילים ותמונות שנוסחו וכומתו, הוא צריך לדעת לזהות את המתאימה בין פרופילים סטנדרטיים. בדרך המסורתית, הידע על היחיד אינו קודם למפגש אתו, בחיפוש האינטרנטי, הידע אודות המיועדת רב עוד בטרם פגישה, כך גם נוצרות פנטזיות משוללות תוכן אודות הנבחר/ת.

הספר מסתיים במשפט. באמירה הזו:

מעולם לא היה שפע רב כזה של חלומות דמיוניים כמו בתרבות שלנו המתכננת אותם יותר ויותר, אך אלה נהפכו מאורגנים יותר ויותר בעולם היפר-רציונאלי של בחירה ושל מידע לגבי השוק. [עמ' 158]

לאמיתו של דבר, מי שקורא את שלושת המחקרים/פרקים האלה, לא מתגלה לו דבר חדש במיוחד.  הראיפיקציה של האדם וגופו היתה מז ומעולם, ולמרות שיח המגדר והשיח ההומניסטי של שני העשורים האחרונים, הגוף של האדם הוא חפץ, שיש לטפל בו, לשפר אותו, להתאים אותו לאופנה החדשה. מדוע שרגשות לא יהפכו אף הן למוצר, לחפץ?

עם זאת, במהלך הקריאה הטרידה אותי במקצת העובדה ששאלות אקזיזטנציאליסטיות או מוסריות לא עלו לדיון. הגישה התיאורית-ניתוחית המנסה לבדוק את התופעות ולהבין אותן, ומוותרת על האמירה המוסרית די מטרידה. מהי המשמעות של "שיווק" העצמי באינטרנט?

מהי המשמעות המוסרית של התיחסות לאדם, לסובייקט כמוצר על מדף?

האם ישנן אלטרנטיבות?

הספר חשוב לקריאה, כי הוא מציע מבט חדש ומעניין על החברה המערבית הטכנולוגית, על האינטרנט, ועל היחס לרגש בחברה המודרנית-המערבית.

אווה אילוז - ויקיפדיה

* אינני יודע אם זה התרגום או כך כתבה אילוז במקור האנגלי של הספר. אבל מעניינת הטרנספורמציה המילולית מה-פועל אל ה-עובד. יתרה מכך, בניסוח הזה הושמטו מהדיון כל אותם שאינם עובדים ואינן אנשים אמידים. מעניין מדוע, כלומר, האם יש כאן השתעבדות לתיאוריה שבספר העוסקת בהשפעת הפסיכולוגיה על הארגונים החברתיים של "עבודה", תאגידים, חברות, בתי חרושת או משרדים.