~

אנשים מהנהלת המקום שעבדתי בו בשבע השנים האחרונות פנו אלי בהצעה. יש להם פרוייקט שכולל מחקר ופיתוח של איזה דבר, ואני האדם המתאים ביותר למשימה. הם לא אמרו, אבל אני יודעת שזה בגלל שיש לי את ההשכלה האקדמית המתאימה וגם את השכל, את הניסיון, שנים של היכרות עם המקום והצוות, יכולת, יעילות ומקצועיות (וכמובן- חינניות רבה). הם מכירים אותי הייטב.  בקיצור, הייתה פגישה נחמדה וסיכמנו שאני אכין הצעת עבודה ומחיר, ובהתאם לזה נתקדם. כמו שזה נראה, הם לא מעלים על דעתם שאני במקום אחר מהמקום שבו הם הכירו אותי. שיש לי אינפלציה של הצעות עבודה. שאני כבר לא עובדת בשכר מינימום סטודנטיאלי.

ישבתי והכנתי הצעה לביצוע פרוייקט בפעם הראשונה בחיי. כתבתי מה כולל הפרוייקט, חילקתי את תוכנית העבודה לשלבים, וקבעתי לו"ז לכל שלב. לא שכחתי לציין שהם יספקו את כל הציוד לאורך כל הפרוייקט ושאם הם ירצו לקבוע פגישות נוספות נתמחר אותן בנפרד. כתבתי שאגיש להם דוחות בתום כל שלב, ומה יהיה הסוף ומה הם יקבלו ביד. אחר כך ישבתי בגינה עם שני אנשי העסקים העצמאיים הכי מנוסים שאני מכירה, כדי ללמוד איך מתמחרים דברים כאלה. כמה שווה שעה של מחשבה שלי? זו שאלה מצויינת. בסוף הגענו לאיזה סכום שנשמע דיי הגיוני. חישבתי שעות, הכפלתי, הוספתי נסיעות ופגישות וכתיבת דוחות. יצא לי ארבעים אלף שקל.

מההההה??!?! כן. ארבעים אלף שקל לפרוייקט של קצת יותר מחצי שנה. הם בחיים לא ישלמו לי את זה, אבל שני המומחים שלי פימפמו לי חזור ופמפם, שאסור לי לעשות את החישובים של המעסיק, ובשום פנים ואופן אסור לי לעבוד בפחות ממה שמגיע לי. אני יודעת שהם צודקים.

זה נורא קשה לכתוב הצעה. צריך לנחש כמה זמן תשקיע בכל דבר ואתה לא באמת יכול לדעת, אז אתה מוסיף קצת ואז לוקח עוד טווח ביטחון. "תמיד יצא שבפועל תעבדי יותר ממה שחשבת מראש", המומחים שלי מסבירים לי, כל אחד בדרכו. המבוגר מעשן סיגר בנחת. הצעיר שותה תה צמחים מהגינה ומישיר אלי מבט. "אני מבינה", אני אומרת להם, מוסיפה את טווח הביטחון ומרגישה מגזימנית. אני יודעת שהם צודקים. יש להם ניסיון בדברים כאלה, אבל משום מה קשה לי לבקש כל כך הרבה כסף על מה שנדמה לי עכשיו כמו הרבה פחות עבודה.

המומחים שלי יושבים מתחת לאגוז. תיכף ירד החושך והם כבר צריכים ללכת. "עדיף לאבד את הפרוייקט כולו מאשר לעבוד קשה ולא לקבל תמורה הולמת". זה שינוי חשיבתי, להבין ששעה שלי, ואפילו אם היא "רק" שעת מחשבה, שווה סכום תלת ספרתי. לעזאזל, עו"ד מתחיל מרוויח ככה. מעצב מתחיל מרוויח ככה. מורה פרטי מרוויח ככה. אינסטלטור מרוויח ככה. אני שווה את זה.

ולא רק שאני שווה את זה, אני גם משתכרת ככה בעבודות הכתיבה החדשות שלי. אז למה כאן פתאום כל כך קשה לי? אולי כי זה פרוייקט גדול, ואולי כי מדובר במעסיק שעשיתי אצלו פרוייקטים דיי דומים לפני שנתיים כשעבדתי שם במשרה מלאה, תמורת 28 שקלים לשעה, ואני יודעת שהתמחור שלי עכשיו, גם אם הוא ריאלי, יכה אותם בתדהמה. הם בטח יתמקחו. אני לא אוותר. מצידי הם יכולים למצוא מישהו אחר, כזה כמו שאני הייתי עד לא מזמן, שבשביל השם שלהם ברזומה שלו יעשה את הפרוייקט תמורת הרבה פחות כסף. המישהו הזה לא יהיה אני.

האמת היא, שעכשיו, אחרי שכתבתי את ההצעה, אני אולי אפילו אשמח לא לקבל אותה. זה פרוייקט דיי מתיש ומאוד מסובך.

מוזרות התחושות האלה. הפחד מהתגובה שלהם. זה לגמרי לא  ממקום של חוסר הערכה עצמית. אני לגמרי מכירה ויודעת במה, ועד כמה אני מעולה. אני חושבת שזה יותר חוסר האמון באפשרות שמישהו אחר יעריך אותי ככה. וזו, כך נדמה לי הלילה, תובנה שצריך להביט לתוכה ולחשוב עליה ולעבד אותה ולפרק אותה לפירורים ולהרטיב אותם לעיסה לסתום בה סדקים.