~

 טוקה, חוץ מזה שהיא חברתי הטובה טובה, היא גם המסדרון שלי לעולמות מוזיקליים חדשים. היא אשפית המוזיקה. היא מכירה יוצרים ולהקות וזמרים שאתם לא מאמינים בכלל. היא מסוג האנשים שאתה יכול להתקשר אליהם ולשאול אותה "מה את עושה?" והיא תגיד "שומעת מוזיקה". כאילו, זה לא משהו שהיא שמה ברקע, (כמוני), בזמן שהיא עושה דברים אחרים. בכלל, אם נגיד אתם במונית הכסף ושאלו אתכם על מוזיקה ואתם לא יודעים אבל מותר לכם להתקשר למישהו - תתקשרו לטוקה. לנצח תזכר הנסיעה שבה היא ניסתה להסביר לי את ההבדלים בין טכנו, האוס, אסיד, ועוד כמה כאלה. לא הפנמתי כלום.

 בכל מקרה-  לא את כל המוזיקה שטוקה אוהבת אני אוהבת. אני חושבת שהטעם שלנו דיי שונה, אבל היא תמיד שולחת לי לינקים לאתרי מוזיקה מגניבים שאני מוצאת בהם מציאות, או מכריזה על דברים שמקדימים את זמנם (אני זוכרת איך ישבנו אצלי בבית יום אחד והיא אמרה לי, יש איזה שיר, את חייבת לשמוע אותו, הוא מעולה, ושבוע אחר כך זה הגיע לרדיו ולא הפסיקו להשמיע את זה). ובכלל, אין כמו לקבל ממנה דיסק טעימות. זה תענוג, וזה אפעם לא משהו שציפית לו. 

בקיצר - טוקה פתחה בלוג מוזיקה (ואני בכלל קוראת לה TUKA). עוד לא לגמרי ברור איך זה יהיה, אני יכולה לקוות שכמו שהיא עושה לי בחיים, גם שם היא תצליח ליצור מסדרון של דלתות שמובילות לעולמות מוזיקליים שאנשים לא יודעים בדרך כלל למצוא לבד. לחובבי המוזיקה שבינכם (אהם אהם ירוקות), לכו תגידו לה שלום. היא מהממת, והיא החליטה לשתף.

:)

באשר אלי,

אולי כותבת יותר מדי.

לא פה. אני יודעת שלא פה. קיבלתי את המיילים הממורמרים שלכם ואת הטלפונים "מה שלומך" המודאגים. סתם. אני לא יודעת למה. בבוקר אני מתייסרתזה (עוד מעט זה ייגמר) ואחר הצהריים אני כותבת למגזין, ואז כשמגיע הלילה, אני כותבת טיוטות מילים עד אור הבוקר ולא מעלה לבלוג. לא יודעת למה. עם מילים מהראש אין לי בעיה. זה הקרביים שלא נכתבים בקול רם. אולי זו תקופה כזו. אולי זה קשור לקו התפר שבין הבלוג למציאות. אתמול כתבתי: "הדרך חזרה הבייתה הייתה נסיעה ארוכה במהירות מופרזת, עם הפנים לירח עצום, צהוב וקטום" ואחר כך שתקתי, ובשתיקה הזו נולדו כל המילים שאני לא יכולה לכתוב.

זה יעבור.

או שאני אכין פוסטארט.