~

היה שבוע מטלטל. ידעתי שיהיה, אבל לא דמיינתי עד כמה. להלן.

1. לפני שישה חודשים ביקשו ממני לעזוב את תפקידי המעניין במו"פ, ולהחליף את מנהלת אבטחת האיכות שלנו, שיצאה לחופשת לידה. לא רציתי. ניסו לשכנע אותי. לא רציתי. הסבירו לי שכדאי לי. לחצו עלי. הבטיחו לי שבסוף התקופה, כשהיא תחזור, אני אוכל לחזור למו"פ אם ארצה, או להשאר איתה ברגולציה. בסוף הסכמתי. הבנתי שזו הזדמנות חד פעמית יוצאת דופן, ושיהיה טיפשי לסרב. 

2. אז גייסו מישהי חדשה למעבדת המו"פ ואני עברתי למשרד. קיבלתי את הפינה המפנקת שלה, ליד כל המנהלים. שמעתי כל מה שקורה, ידעתי כל מה שצריך וגם מה שלא. פיקחתי על החברה שלי מלמעלה. כפופה ישירות למנכ"ל ובוסית של עצמי. למדתי המוווון. השגחתי, כיביתי שריפות, חקרתי תקלות, הפקתי לקחים, הדרכתי עובדים והטמעתי נהלים. תכלס - דיי נהניתי.

3. ככל שעבר הזמן היה ברור לי שאבחר להשאר בתחום הזה ולא לחזור למעבדה. ידעתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד מזו שהחלפתי, וחיכיתי ליום שבו היא תחזור ואוכל להתמקצע. השבוע היום הזה הגיע. בערב שלפני פיניתי לכבודה את מקומה המעולה, ניקיתי את השולחן והמגירות, נפרדתי מהמסך הגדול ובבת אחת הבנתי שאני כבר לא מנהלת של אף אחד ושום דבר, אפילו לא של עצמי. היא תהיה הבוסית שלי. איזה מן בוסית היא תהיה? אני לא יודעת, ובכל מקרה, לא יהיה קל לוותר על העצמאות המוחלטת.

4. ואז עלה גם עניין המקום. לא נשאר מקום בשבילי. בקרוב נעבור למקום אחר, אבל בינתיים הושיבו אותי בפינה חשוכה, שהיא בכלל הפינה של מישהו אחר, שנסע לשבוע. ומה כשהוא יחזור? שאלתי. "נסתדר". אז אני לא ממש מתמקמת בינתיים, וככה אני גם מרגישה. קצת תלושה. אין לי מסך. השולחן נמוך והכסא עקום. אפילו הקיר שמולי מתקלף. אוף.

5. למחרת היא חזרה, נרגשת,אבל עוד לפני שדיברנו קראו לה, ואחר כך גם לי, לשיחה עם הבוסים. ברגע אחד הודיעו לנו ששני התפקידים, שלה ושלי, בוטלו. שהחל מהיום עושים רה-ארגון בחברה, וששתינו מגוייסות למו"פ. מי אמר טלטלה ולא קיבל?

6. "בנסיבות אחרות", היא אומרת לי, "הייתי מתפטרת". אבל הנסיבות הן הנסיבות ולשתינו אין כוונה לעזוב.אבל חזרה למעבדה? זו ממש לא הייתה התוכנית. זה לא מסתדר עם מה שבחרתי, שרציתי. הרגשתי כאילו גלגלו אותי מקומה שניה חזרה למטה, דרך המדרגות. איזו רגרסיה.

7. למרות שבעצם אהבתי את המו"פ, השינוי המורכב הזה, בכל הרמות, הוציא אותי לגמרי מאיזון. הרגשתי שהאדמה נשמטת. התחלתי להתנדנד מקצה לקצה, מאכזבה לכעס לעצב לחוסר בטחון וחוסר יציבות ואומללות גדולה, טלטלה אלימה כמו אצל סביבון משתגע רגע לפני שהוא נעצר ונופל. אולי גם נפלתי. ישבתי שם מול הקיר הזר שמולי עם דמעות בעיניים ולחשתי לעצמי בלי קול דברים שאומרת לי המתולתלת: "התגובה שלך מוגזמת. תפקחי את העיניים. תראי את המצב ותראי איך את מגיבה. תראי איך את מתפרקת, והרי בעצם שום דבר איום ונורא לא קרה. באמת לא קרה.. אז מה קורה לך?  עשית בדיקות לאחרונה?"

8. אחר כך זומנתי לשיחה אישית עם הבוס הקודם. אני שקופה ונפוחת עיניים, והוא מתבונן ורואה. סגר את הדלת, שאל איך אני, ואני אמרתי "מאוכזבת" ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. אוף. עלובה. כל כך רציתי להתאפק מולו, ולא הצלחתי. אבל הוא מכיר (ואוהב?) אותי, וידע לדבר אלי בדיוק למקום שבו נסדקתי. "היית ממלאת מקום מעולה. באמת מעולה", הוא אמר לי, "ואת עוד צעירה. את עוד תגדלי למקום שאת רוצה להיות בו. התפקיד הנוכחי הוא אולי לא מה שתכננת, אבל גם לו יש שיעור ללמד אותך. קחי אותו ככה". אני אקח אותו ככה. 

9.  אחר כך נרגעתי. דיברתי עם אנשים. זו רק עכבה, וכל עכבה- לטובה. יהיה בסדר. היה כיף במו"פ ויהיה כיף גם הלאה. הצוות מעולה. נחקור ונפתח ונתפתח ונצליח. בזמן אחר אני אלמד את מה שחסר. אני אגדל ואתפתח.

10. מזל שהיה לי פילאטיס באותו יום. הלכתי ישר מהעבודה לשיעור נסיון במקום חדש. המורה הייתה מקסימה. התנתקתי. התרכזתי. נשמתי. מצאתי מחדש את שיווי המשקל הפיזי והמנטלי. מתחתי את הגוף גבוה גבוה ורחוק רחוק. הכתפיים שכל היום משכו למטה- נפתחו. החזה התמלא אויר. הנשימות החנוקות העמיקו. הצוואר שנקשה התרכך. הכל זרם והתרפה.