~

(הציטטות מתוך "שיר תתמודע זמני" של מאיר אריאל).

אני קצת מתביישת להודות שאני לא יודעת כלום על המלחמה הזאת. בכלל, אני לא יודעת כלום על מלחמות. אני לא יודעת איך נכנסים לזה או יוצאים מזה, אם הם אשמים או אנחנו, אם אנחנו צודקים או הם. אני לא יודעת את הרקע ההיסטורי-מדיני. אני לא מבינה בפוליטיקה, בטקטיקות מלחמה, בכלי משחית או בצבאות. אני לא קוראת עיתון יומי וכמעט לא רואה טלויזיה ואני מכבה את הרדיו ברגע שיעל דן עולה לשידור.

אני קצת מתביישת להגיד שאני לא יודעת כלום על מלחמות, ושמתוך החדשות אני נטפלת לתפל. אולי זה חצי אסקפיזם. למשל: רזי ברקאי דיבר היום על כך שיש אבל קולקטיבי אחר, טעון יותר כשמת חייל, לעומת מוות של אזרח. והקשבתי לו וחשבתי לעצמי שזה נכון, שבאמת יש  דיסוננס כזה. אולי כי כשמתים אזרחים, כאלה שישבו להם, ופתאום נפל עליהם טיל וגמרנו, אנחנו חושבים לעצמנו: חרא, אבל מה כבר יכולנו לעשות? אבל כשחייל נשלח לקרב, יוצא, ומת ולא חוזר, אנחנו מרגישים קצת כאילו שלחנו אותו בעצמנו למות. היינו אקטיבים. יש לנו חלק, הוא מת למעננו. אנחנו מרגישים אשמים, וקצת שהמוות הזה יכול היה להמנע (מיותר או לא מיותר, זה בכלל לא משנה). 

אחר כך כולם אמרו "בשש אחרי המלחמה" וחייכו חצי חיוך של תחכום. הנה זה תיכף. שניה נלחמים, והופ, ניפגש לקפה. אבל "בשש אחרי המלחמה" זו לא אמירה אופטימית בעיני. גם לא נאיבית. זו אמירה מתנשאת ותוקפנית ויומרנית. קצת כמו יעל דן, שמתחשק לי לכבות.

טריוויה:

"בשש אחרי המלחמה" הוא מועד הפגישה בין "החייל האמיץ שוויק" לידידו, ברומאן מאת יארוסלב האשק, ויש גם ספר, של יוסי גמזו, (קטגוריה ראשית: צבא, מצב הספר: כחדש, כריכה: קשה). סתם למקרה ששאלתם את עצמכם.

בא לי לכבות.