~

סליחה על שבר השורה ההיא. שביל קצר (שהתחיל בכאב והמשיך דרך לאו מקוי למחוזות ציורי הפחם של עיני רוחו), לא הוביל לשום מקום, ולא יכולתי אלא להניח ללאו מקוי להיות בו, ולחזור על עקבותי. (מחקתי).

בבוקר היו לי שעות טובות. לא הייתי צריכה את האופטלגין ויכולתי להניח את היד החבושה על השולחן, לחפון את העכבר או לדלג על המקלדת, ולאו מקוי בא אלי בחולצת כותנה בהירה ולחיים רכות, ויכולתי לחשוב: יום יומיים וכל זה יעבור, ואולי נישאר מכל זה רק מקוי ואני. 

אבל הוא, כצפוי, לא נשאר, ובמקומו חזרו הכאב והדקירות וכל הנסיונות להסחות הדעת, טריילרים לקראת הסרט החדש בכיכובי: "שעת התחבושות - אימת הזרוע": השעון מראה חמש. קלוזאפ. מספריים חותכות את התחבושת הלבנה. ממפרק כף היד וכמעט עד המרפק נוזלים מרחפים תחת קרומים דקים, שקופים. תאים מתים ועור בארגמן משחיר. זה לא נראה טוב. אלוהים. זה נראה כמו דבר שאני לא רוצה לתאר. ולא לזכור. ולא לדעת. 

בינתיים לא נותר לי אלא לקחת נשימה ואופטלגין ולשמוח שזו רק היד ולקוות לטוב. ולקוות לטוב. זרוע ימין החבושה מונחת לצידי על השולחן, פניה מעלה, כמו מטאפורה שחוקה שלא רציתי לכתוב. אני איטית בשמאל, ומגושמת, ופתאום מוצאת את עצמי מנסחת לפני שאני מקלידה.