~

העיניים התרגלו לשתיקה, ובינתיים דברים קצת התבהרו. ככה זה. אחרי שהגשם יורד קל יותר לנשום. אני נשארת לא כי אין ברירה, אלא כי אני רוצה, והוא, כבודו, אני אלמד להתנהל איתו. אני אלמד להתכונן, אני אלמד לענות לו, ומי יודע, אולי יום אחד אהיה טובה בעיניו. אני יודעת שהוא מכוון לטוב.

חוץ מזה מילים נכתבות. מרק מתבשל, פקעות נטמנות. קומפוסט מפוזר. מסמכים לתביעה נאספים. עבודה חדשה (מהבית), סדנה, קולנוע, מאמרים. עוד מאמרים. העדרם של גברים. העדרן של שעות שינה, העדרן של שעות בכלל. קורסים באוניברסיטה, קפה, זיתים בבקבוקים מעל המקרר. הבגדים בחנויות מכוערים. חשבון החשמל מוגזם ואני צריכה לזמן את האינסטלטור וללכת לרופאה ולחזור לקחת בעקביות את התרופות, ולהעז להתקשר להיא ולהביט קצת על עצמי דרכה. אולי זה יקל. אולי כדאי. אני חושבת שכדאי, במיוחד בגלל הבכי הזה משטויות, שאני לא יודעת מאיפה הוא נפל עלי. אני בוכה משפת גוף של אנשים ברחוב, משיר ישן ברדיו, מפרסומות בטלויזיה. אני בוכה מתרגילי כתיבה ומההורים שלי החמודים, וכשאני סתם יושבת בגינה ומלטפת את הכלבה. זה כאילו שהתמלאתי ברגש עד הסף, וכל תנועה הכי עדינה משפריצה  החוצה. (אם אתם סביבי תשימו לב: אתם עלולים להרטב).