~

כשהאור בחוץ נצבע בכחול מתכהה, ורוח של ערב מתחילה ללטף, אני יוצאת לשבת עם כוס של קפה מתחת לעץ האגוז.
 
העץ עומד בקצה הגינה, ליד המחסן שמאחוריו יש בית כנסת. ריבוע של אור, וכל הבתים מסביב עוד לא נדלקו.
 
אני משתרעת שם, על כסא נוח, מוקפת בחוטי פריחה ירוקים של פקאן. כבר כמה שבועות הם נופלים ומכסים כל חלקה טובה. האוויר מתמלא במלמול של שבת שעולה ומתפזר אצלי בין העצים, ובין המחשבות. הכלבה מוצאת קרפדה ומזנקת אחריה. זה מצחיק. אני מחייכת.

ב "לֶ-כָה דוֹ-דִי (דוֹ-דִי!)" הילדים שרים בקול שני גבוה ואני שרה איתם. יש משהו מרגיע במונוטוניות של הניגון. משהו מערסל. אני נשארת לשבת שם עד ""שָׁלוֹם עָלֶיכֶם מַלְאָכֵי הַשָׁלוֹם, מַלְאָכֵי עֶלְיוֹן", וכשאני נכנסת פנימה, להדליק את האור, נדמה לי שהם באים איתי, המלאכים.