~

הראש בהיר. המחשבה חדה, אבל הגוף, הגוף מתריס.

כל הבוקר רעדו לי הידיים. ישבתי על הכסא, שותה קפה חזק ורועדת. המבחן, למרבה ההפתעה, היה דווקא בסדר בהתחשב בנסיבות. הנסיבות הן חוסר זמן ועייפות. מבחנים בראשון שלישי וחמישי. זה יותר מדי בבת אחת. תכננתי לוותר על מועד א' ולגשת ישר לב', אבל בסוף אמרתי - ננסה גם את א', אולי תהיה הפתעה נעימה.

לא הייתה הפתעה ממש נעימה, אבל גם לא היה בלתי אפשרי. אולי כי זה הקורס שאני הכי אוהבת מאז תחילת התואר הזה, והייתי מרותקת בו כל הסמסטר. דברים שלא הספקתי לשנן ב-40 שעות העירות שהיו לי צפו לי מתוך התת מודע. גם במקומות שלא ידעתי, נתתי תשובות מושכלות, ויצאתי מהאולם  במן תחושה כזו של "אין לדעת" (חשבתי שאני אדע כשלון חד משמעי ואלך לישון). 
 

מתוך העייפות הזו הכל הופך איטי, והאוויר הופך פתאום סמיך, נוגע. הנשיפות שלי מפלסות בו שבילים, כמו ילדים בתוך שדה של תירס, בדרך לאיבוד. כל תנועה מצריכה ממני איזה מאמץ זעיר של התנגדות. נקישות מולקולות בעור. חיכוך. הכל קהה ומלוטף ומעורפל ומרוחק מתוך העייפות הזו.
 
הייתי רוצה לשכב איתך מתוך העייפות הזו. עכשיו. לשכב איתך כמו בהילוך איטי, נוגע. הנשיפות שלי יפלסו בך שבילים, כמו ילדים בדרך לאיבוד. כל תנועה תדרוש לה איזה מאמץ זעיר של התנגדות. נקישות מולקולות בעור. חיכוך. הכל יהיה קהה ומלוטף ומעורפל. בבוקר נתעורר מזה ביחד.