~

ישבנו אצל ג'וֹ ושתינו קפה ודיברנו. לי לא היו לי סיפורים מרגשים פרט לכמות הנזק שעושים אספרטט וסורביטול, אבל היו לנו דברים חשובים יותר לדבר עליהם. זה שיצא עם קיטי לא התקשר אחרי שעשה קולות של מעוניין מאוד, וזה שטוקה מזיינת גבוה וסותר את כל הנוסחאות. אני הייתי מצחיקה מתמיד. שתיתי את הקפה שלי ואכלתי טוסט והקשבתי וחשבתי הרבה.

כמה שאנחנו שונות. אלוהים. כמה שאנחנו שונות.

טוקה
לטוקה בתת מודע יש מוֹד של חיפוש. היא בליינית כזאת, חובבת דיסקוטקים, פיקאפ בארים וזימה. יש לה כרטיס בג'יי דייט ורקורד עשיר של בליינדייטים מוצלחים יותר או פחות ועכשיו יש לה גם יזיז חדש, כולל הצהרת כוונות דו צדדית של חוסר עניין הדדי. קיטי אמרה שזה לא טוב לטוקה, הסידור הזה. הגבוה למד איתנו בתיכון וטוקה הייתה דלוקה עליו פעם. קיטי דואגת שהיא לא תדע להפריד. שהיא תתאהב בו ותפגע. אבל לאור סיפורי הערב, הבנו שלושתינו שמי שעשוי להיפגע מכל הסיפור הזה, זה לכל היותר הגבוה בעצמו, שילך ויתאהב בטוקה (כי אי אפשר שלא) בעוד היא תתחיל עם כל החברים שלו בפניו.  כן. זה כבר קרה. היא אומרת שזה לא מודע, הפלירטוטים האלה. "זה לא מעסיק אותי כל הזמן." אנחנו אמרנו: זה כן. וקיטי אמרה: "אולי בתת מודע. את לא שמה לב".
מודע או לא מודע, טוקה במוֹד של חיפוש.

קיטי
קיטי, להבדיל, הכי לא במוד של חיפוש בעולם. היא יוצאת רק אם יש סיבה למסיבה (אבל היא טובה בלמצוא סיבות), היא סולדת מסמול טוק של התחלה ומאמינה שבחיר ליבה יתקל בה ברחוב והשתלשלות העניינים תהייה בלתי נמנעת. היא לא עושה בליינדייטים, כי היא לוקחת אותם ישר ללב ונעלבת נורא אם מישהו שהיא יצאה איתו לא מעונין. היא לא מוכנה שיסדרו לה, או יכירו לה. היא חובבת קניות, מוקפדת תמיד, אופנתית תמיד ואוטוטו מסיימת את שני התארים הראשונים שהיא עושה במקביל בהצטיינות.

אני
ואני, מה אני? אחרת משתיהן. אני יודעת שאני לא אפגוש את בחיר ליבי בדיסקוטק. אני לא אוהבת לרקוד. אני נבוכה מסמול טוק של התחלה ושמחה לדלג עליו (דילוג מסוכן), אבל לא איכפת לי בליינדיטים או שמכירים לי אנשים חדשים, כי אני אוהבת שיחות אחרות. אני לא נפגעת אם מישהו זר שלא מכיר אותי מחליט שהוא לא רוצה להכיר אותי, כי אני יודעת ששנינו מרוויחים במקרה כזה. על סקאלת הזוגיות, שטוקה מקפצת בה מצד לצד (מלאת אדרנלין) וקיטי יושבת במרכזה בנחת (יש לה דברים אחרים לעשות), אני חייה על שני הקצוות של תוגת הבדידות ושמחת הלבד. זה מעייף נורא, לחיות על הקצה. לא כל שכן לחיות על שני קצוות מנוגדים באותו הזמן.
אני לא במוד של חיפוש תת מודע, אלא בתחושת חוסר מודעת, אבל בפועל אני לא עושה עם זה כלום. אללי, אפילו מתחמקת מלהתעסק בזה.

טוקה אומרת לי: אוף איתך. כל מה שאת עושה כל הזמן זה לומדת או ישנה.
אני אומרת לה: נכון, ומזכירה לה שבעוד היא מסיימת את התואר, ומסיימת "חובות אחרונים", אני בשיא הטיפוס שלי, והוא תלול, ואם אני עוצרת אז אני נופלת. "אבל זה תיכף יגמר, המבחנים", אני אומרת לה. "ומשהו חדש יוכל להתחיל". ביני לבין עצמי אני חושבת: משהו חדש מוכרח יהיה להתחיל.

אחר כך.
אחר כך אנחנו הולכות לטייל ברחובות תל אביב. אנחנו יפות והלילה נעים. יש בריזה טובה, ואנחנו הולכות לאט. טוקה נועלת סנדלי קארי בראדשו כאלה וזה דורש עיכוס זהיר על מרצפות. טוקה שואלת אם אני זוכרת איזה תומר שפגשנו בניו זילנד. אני מחייכת. "מה נראה לך שהיא תגיד?" קיטי אומרת, מביטה בי מקמטת את המצח וצוחקת. "נכון.", מהרהרת טוקה בקול רם. "זו הייתה שאלה עם גורל ידוע מראש".
יש לי זכרון מחורבן לפגישות קצרות וחד פעמיות עם אנשים. אם הם לא עושים עלי רושם (כל רושם), הם נעלמים לי מהתודעה. שתיהן יודעות את זה, ואת תומר אני לא זוכרת. טוקה זוכרת פגישות כאלה לפרטי פרטים, כולל פרטי טרוויה, כמו, מה עושה בן דוד של תומר ואיפה הוא שרת בצבא. בנוסף לזה, טוקה היא גם אינציקלופדיה מהלכת למוסיקה. היא מכירה את כל הזמרים והדיג'אים, ויכולה לשמוע טרק ולאבחן באופן חד משמעי אם הוא לאונג', אלקטרוני, אסיד ג'אז או פאנקי, טכנו האוס, או כל דבר אחר.  מצד שני היא כמעט אפעם לא מקשיבה למילים. אני לעומתה, שומעת שיר ומיד מצטיירות בי המילים שלו. אני יודעת המון מילים של המון דברים בעל פה. כשאני לומדת, או רוצה לרוקן את הראש ממחשבות אני לא יכולה לשמוע שירים. אני צריכה מוזיקה נטו.

אני וטוקה שומעות כמו שאנחנו חיות. בשני רבדים שונים. קצוות באמפליפייר. קיטי איפשהו ביננו.

מעניין איך נעשינו חברות כל כך טובות. שלישיה מוזרה שכזו.

"מה המידע הלא חיוני בראש שלך, קיטי?" אני שואלת.

"איזה חנות נמצאת באיזה קניון", היא עונה. "אבל זה מידע מאוד חיוני בעיני".

"דרך אגב", היא מוסיפה, "פתחו נו ניים חדש. מוכרחים ללכת."