~

ושוב אני מחפשת שותף/ה. בשנה שעברה בסוף החלטתי לוותר, וגרתי לבד, (אני והנובחת שלי), בממלכה. אבל שנה של מגורים לבד במקום כמו הבית שלי, על שלל קרקעותיו ומערכת ההשקייה וארנונה ומים, פלוס תינוקת שצריכה מזון גורים מיוחד וחיסונים ועניינים, בקיצור - מאגרי המזומנים שלי הדלדלו ולא נותר אלא למצוא שותף/ה. משימה לא קלה. קודם כל, כי הקונספט של לגור עם אדם זר בבית, קצת מרעיד לי את הפופיק. אז מה אם כולם עושים את זה כל יום. מותר לי להתרגש.

(ואתה, אמרת לי: "ותזכרי שזה כולה בית, לא חיים", אבל אתה יודע שהבית הזה הוא החיים. יצרתי פה  מרחב ממוגן. בועה לברוח אליה, כך שאני יכולה להבין בקלות רבה את הפחד שלי שבהניף חוזה היא תתנפץ.)

אז מתקשרים אנשים. באים אנשים. מתלהבים יותר או פחות. מעניינים יותר או פחות. יש לי מליון סיפורים ואין לי זמן לכתוב:

על הלסבית המעושנת שישבה אצלי שלוש שעות (יו, ראיתי כל כך הרבה דירות וכל כך הרבה אנשים, ואיתך, יו, איתך זה אחרת לגמרי, אני כבר מרגישה בבית, אני מרגישה שאנחנו משדרות לגמרי באותו ראש. תגידי, את כותבת? את מדברת כמו מישהי שכותבת"), על הסטודנט החוצפן ("אני בדרך לעוד דירה, אני אתקשר אליך, ודרך אגב - הגיע הזמן לכסח את הדשא!") על האופנוען הטמבלול ("אני בן 26, אחרי שנתיים עבודה בארצות הברית, כן נו, בקניונים, עשיתי מלא ג'ובות, ואני עדיין לא יודע אנגלית חוץ מהנאום של המכירות.."),  על זאת שאמורה לבוא מחר ונשמעת כמו השותפה האידאלית בשבילי....(בחיי. חמסה חמסה טפו.)

אבל אני מוכרחה לכתוב עכשיו על האיש של אתמול. האיש של אתמול התקשר אלי בקול רועד של סף-בכי-סף-הסטריה. הוא אמר שהוא רוצה לבוא לראות את הבית, אבל יש לו בעיה ואולי אני אוכל לעזור לו כי זה ממש דחוף והוא ממש חסר אונים.

"מה קרה?" שאלתי. הוא נשמע כמו מישהו שמדבר מאמצע רחוב סואן. ברקע כלב נבח.

"תשמעי", הוא אמר לי, "העיפו אותי מהבית בגלל הכלבה. זה היה "או שהיא עפה מפה עכשיו, או ששניכם יכולים ללכת", אז הלכנו. אני מתקשר כבר שעות לכל האכסניות בסביבה, אף אחד לא מוכן להכניס אותי עם הכלבה. אין לי איפה לישון. אני ממש לא יודע מה לעשות. אני יכול אולי לשלם לך ללילה?"

"ואוו", אמרתי לו. "איזה סרט.... רגע אחד. תן לי להבין: מי גרש אתכם? הבעל בית?"

"ההורים שלי". הוא אמר. "כבר שלוש שנים שהם שונאים את הכלבה, אבל היום הגיעו מים עד נפש".

"ההורים שלך?! מותר לשאול בן כמה אתה?", שאלתי. הוא נשמע כמו איש, לא ילד.

"37".

(שלושים ושבע הוא אמר. כן כן. שלושים ושבע).

"טוב, תשמע. אולי זה לא התזמון הנכון להגיד לך, אבל באמת כבר הגיע הזמן לצאת מהבית..."

אז הוא אמר: "תראי, אני מנפגעי בועת ההייטק וכל זה (לעצמי: בנאדם, זה היה לפני איזה עשר שנים) ואני מחפש עבודה אבל לא מוצא משהו עם התנאים שאני רגיל אליהם (לעצמי: ומה, עדיפים התנאים של לגור בגיל 37 אצל ההורים שלך?!?!) ודווקא יש לי כסף ואפילו אולי מצאתי עכשיו עבודה... מה את אומרת?" (לעצמי: מסכן. חסר אונים. כלבה אומללה. חושך. עשר בלילה. אולי רק את הכלבה לביביסיטר?  לא. לא לא לא לא. את לא יכולה להציל את העולם מפני עצמו. לא לא לא!)

אז אמרתי לו: "תשמע, אני לא יודעת מה להגיד. מסכן אתה ומסכנה הכלבה שלך, בחיי. מצב מחורבן. אבל תראה, אין מצב להכנס לפה הלילה, בשום אופן לא, בלתי אפשרי לחלוטין. החדר ריק לגמרי, אין מיטה אפילו, ובכלל לא מתוכננת כניסה לפני סוף החודש" אמרתי לו.

"טוב". הוא אמר.  "תודה בכל מקרה".

"שיהיה לכם ממש בהצלחה" אמרתי לו. באמת התכוונתי. הוא שמע בקול שלי שבאמת התכוונתי. (מה שהתגלה כתקלה חמורה).

אוי. כמה חוסר אונים היה באיש הזה. כמה פתאטיות.

והיום כל היום חשבתי עליו. סיפרתי לכל מי שרצה לשמוע. הייתי סקרנית לדעת מה עלה בגורלו. גם תהיתי אם הוא פסיכופט שהמציא את כל הסיפור כדי להגיע אלי, לשדוד את הבית, לאנוס את הנוכחות ולהמשיך ליעד הבא, או שמא מדובר בסיפור אמיתי.

נטיתי להאמין לו, אבל אני פתי. אני נוטה להאמין בדרך כלל.

מרוב המחשבות האלה, פתאום בצהריים הוא התקשר אלי שוב.

"ליתוס? זה שלומי. מאתמול. "

"אה. שלום."

"רציתי לספר לך שבסוף הסתדרנו. מצאנו חדר לפחות לכמה ימים, פה לא רחוק ממך. תגידי, יש מצב לבוא לראות את הבית?"

אני: "אהה בההה אאהההההה.... זמן לא טוב.... תשמע... אני לא יכולה...אההה. "

אלוהים אדירים. תעזרו לי.

איך לעזאזל מנפנפים אנשים שממש (אבל ממש ממש) לא נשמעים לי בטלפון כמו מישהו שאני רוצה לגור איתו, ואני לא רוצה שהם יבואו? ואיך עושים את זה בהתחמקות אלגנטית בלי לפגוע בנפשות הפועלות? אני לא יודעת להיות בוטה. אני גם לא רוצה. 

ליתוס. האישה והבית. זקוקה לעצה טובה.