~

כשהיא שותה, הכל טיפה יותר ברור אולי. המרירות המרוכזת. כשהיא שותה היא משהו מרחף מעל כאב הנגיעות. גברים באים לשם מעופשים והנשים זולות. זולות. והאיפור גם זול, נוזל, כמו המציאות עצמה, מתחת לריסים הארוכים עיניים אדומות מעייפות או סם או משניהם. והרחמים ריקים, כי אין מקום לריח טלק של תינוקות, ואין מקום לרחמים בעיר הזאת.

כשהיא שותה, הכל טיפה אחר, הגוף נרפה וגם העצב משתחרר. אפשר להזדיין עד שיצעק בה איזה רגש, מי יבוא ראשון כאב או קבס, מי-יבוא-אלי של ילדותה, והיא תמיד עומדת מאחור כשהאישה שהיא צועקת, פעורה, צעקות מהדהדות (כמו בין קירות של מערה) עד שאי אפשר לדעת אם קרה מה שקרה או שזה הד של מישהי אחרת בסיוט אפל רחוק, וכאן בעצם אור ושקט והבכי רסיסים של צחוק.