~

עוד קצת מוקדם. בעצם, מאוד מוקדם, ובכל זאת, שלושה אבוקדו של ביכורים מצאו את דרכם ממרומי העץ אל האדמה שלי. הם קטנים, וקשים, בוסריים כאלה, אבל ירוקים ירוקים, עם הבטחה של סתיו. כמה טוב!

הגינה שלי מוזנחת החודש. הנובחת כרסמה בה את ההשקייה וחפרה כמה בורות. העשבים השוטים שלא עקרתי גבהו ויבשו. הדשא לא מכוסח.

מצד שני,  התרופה שהספקתי לרסס לפני שהתחילו המבחנים הצליחה מעל למשוער. הורדים מתאוששים מהר, מצמחים להם עלים טריים, בהירים, ומתחילים גל חדש של פריחה. ליד הגדר הנענע משתוללת ומשתלטת על הערוגה, מטריפה חושים, וקרוב קרוב, ליד חלון החדר שלי הפיטנה פורחת, לבנה וחגיגית ומחוייכת, למרות השרב הזה.

מעשה שקרה באמת (סיפור עצוב):
עד הבוקר הייתה לי חתולה גוססת בחצר. היא הייתה גם בהריון. אני כבר חודש מנסה לשכנע אותה ללכת להמליט בחצר של מישהו אחר. "הכלבה פה, את יודעת", אני אומרת לה. "יש מקומות הרבה יותר שקטים ומפנקים". היא לא מקשיבה, רק עוברת ממתחת לבית אל מאחורי המחסן, באדישות. "זה לא מקום לגדל בו גורים", אני ממשיכה. "הגורה אמנם עוד לא אכלה אף חתול, אבל אני משאירה אתכן פה לבד כל יום, ואני לא יכולה להיות אחראית". היא מסתכלת עלי בעיני החתול שלה. היא נראית כמו משהו שהיה פעם יפה, ועכשיו הוא דועך. היא חולה מאוד. היא לא אוכלת. הולכת לאט, מתנדנדת. שלושה צעדים – ונופלת.  גם כשהגורה עומדת לה ממש בתוך הפרצוף היא לא מגיבה. לא נושפת. לא רושפת. בקושי מסתמרת. רק קופאת ומחכה שמשהו יקרה. הגורה נובחת, מתרגשת מתוך איזה אינסטינקט קמאי, עד שנמאס לה, והיא הולכת לחפש צעצועים יותר אטרקטיבים.

בימים האחרונים בדקתי אותה כל כמה שעות. השארתי לה מים ואוכל קרוב לאף, בכוכים שהגורה לא מגיעה אליהם. אבל היא לא שתתה ולא אכלה, רק שכבת שם, מוטלת. עייפה. מחכה.  גורל ידוע מראש. לא העזתי לנסות לקחת אותה לוטרינר. היה ברור לי שזה יהיה כרוך בהישרטות, והיה ברור לי שהיא חולה במשהו רציני, ושאני ממש לא הבנאדם עם מערכת החיסון שמתאימה למשימה.
הבוקר, החלטתי להתקשר לאגודה למען החתול, שיבואו לעשות משהו, גם אם זה לגאול את האומללה מייסוריה, אבל לא הספקתי. כשחזרתי מהאוניברסיטה (צילומים לקראת המבחן) היא שכבה מתה באמצע החצר, בשמש. וכבר באו העורבים.

עוד באותו יום... (סיפור אחר)
למעשה הסיפור הזה התחיל עוד אתמול. באילוף הצטרף אלינו כלב חמוד. שחור כולו, זכר צעיר ומהמם. עשה רושם של בריא וחברותי וקצת עצוב. היו לו שני קולרים ועל אף אחד לא היה שם או טלפון. הוא חיכה עד שנסיים (הגורה התנהגה למופת והמשיכה להפגין "רגלי" "שבי" ו"ארצה" כאילו הוא איננו, אך בהינתן ה"חופשי" הם רצו להשתולל יחד באושר גדול). אחר כך הרשתי לו להכנס איתנו לגינה. הוא שתה המון, וגם אכל בתאבון של רעבים. תהיתי לעצמי: אולי מחפשים אותו? אולי הוא מהכלבים שרגילים לטייל לבד ובסוף חוזרים הביתה? החלטתי לצאת עם שניהם להסתובבות ברחובות. הנחתי, שאם מחפשים אותו – נמצא את המחפשים, ואם יש לו בית – נעבור לידו והוא ייגש אליו בשמחה. שום דבר מהשניים לא קרה. הוא רק מצא איזה צל והתיישב בו לנוח. אנחנו סיימנו את הסיבוב. ציפיתי למצוא אותו מחכה ליד השער שלי, אבל במקום זה פגשנו אותו מלווה את העובדים הזרים של היישוב. הוא בא להתכשכש איתנו, אני דיברתי איתו והם צחקו עלי בחיבה תילאנדית. אחר כך הם קראו לו בשם, והוא רץ אליהם, ואני שמחתי.
סוף טוב הכל טוב? לא לגמרי.

היום בטיול שלנו, פגשנו אותו שוב, ישן בארגז חול. הוא ראה אותנו ובא בריצה, מכשכש. הגורה הייתה מאושרת לקראתו. נתתי להם שוב להשתולל קצת ביחד. אישה אחת שעברה שם עם כלב, אמרה שהגורה מהממת. אמרתי יפה תודה והסמקתי קלות. אחר כך שאלתי אותה אם היא מכירה את השחור. היא אמרה שהוא פה כבר כמה ימים, כנראה נטוש, ושוב הוא ליווה אותנו הביתה, שתה ואכל כמו מורעב. חמוד כזה. כל הזמן מבקש ליטופים, ומשוגע על הבקבוקים של הגורה. רץ ומביא וחוזר ורץ ומביא, והיא, ענקית מגושמת, מתנשפת בעקבותיו.

ומה עכשיו? לא יודעת. שישן פה הלילה. מחר נחשוב.

(פניהם שונו, קולם עוות, בסה"כ ילדים עזובים וצנעת הפרט)

קישורים: עגלה בפברואר, גוזל באפריל, עידן הזוחלים תמיד. 

אולי זה מרחף מסביבי, ממלא את האויר האהבה הזו שלי, שהם מריחים אותה ומגיעים. אני מגנט של בודדים.

ומי יאמץ אותי?