~

אז ישבתי בחצר, באפלה המלטפת של סוף היום. כבר לילה, מאוחר. הנדנדה, מכוסה בד לבן של נדוניה נרטבת לאט מהטל.

כמה זמן עבר? הרבה זמן. לפעמים אני מתגעגעת לדברים שלא קרו.

אולי הם לא יקרו לי לעולם.

אבל אם כן, כלומר, אם רק תאמר, נוכל להתחבק למציאות אחרת. ביום כזה ימריאו השמיים. העולם ידמה להוריקן ולא יהיה במה להאחז. ונרחף בזה, כמו אנשים שכבר ויתרו ולא ויתרו בעצם, ולא איכפת להם משום דבר יותר, והירח ישתבר בבואות רוך של ילדות. יהיה שם "סוף" ו"לילה טוב" ונשיקה על מצח ריחני. ביום כזה הקרח ישבר והמקום שלא היינו בו יקרום.

אני מתגעגעת למקום הזה.

בעיני רוחי אתה קורא אותי עכשיו, ואז מביט לצמרות ואז שותק. מחשבת האפשרות האבודה הזו תצוף בך כמו גוף ספוג במים של נהר. זה רק משקל סגולי אשם שמחשבות מתות צפות אל פני התודעה שלך, כמו מתוך ריקוד עדין למנגינה בלי קול. 

לקבור אותן זה לא לקרוא אותי , ואתה לא יכול.

(המילים התלושות מאתמול מסתדרות בשורות של אמת. אולי  אז נסחפנו. אולי אתה טבוע בי).