~

אז אמרתי להם: "אז מה אתם אומרים?"

והקטן אמר: "אני חושב ש....", והביט אל הגדול מחוייך,

והגדול אמר: "לך. לך תביא את הרצועה מהאוטו".

נפרדנו כך. בכשכושים. עם בקבוק ריק בפה ועיניים טובות. הגורה יושבת ליד השער, מחכה שהוא יחזור.

לא נתנו לו שם ובכל זאת, שבוע שלם, ונקשרנו.

הוא הולך לבית עם גינה. לבית שאיבד כלב אהוב לפני חודש, משפחה שלא יכולה בלי, ורואים להם את האהבה בעיניים.  

ואני שיווקתי אותו הייטב. הדגמנו בחינניות את כשכושי הזנב, המבט המחוייך (מהפוסט הקודם) וגם המבט המלנכולי, שאי אפשר לעמוד בפניו (להלן). זרקנו כדורים והוא הביא. אחר כך הוא נרגע ובא להתלטף.

הוא באמת מותק אמיתי, השחרחר הזה.

בטלפון הבשורה להורים שלי, אמא שלי אמרה לי: "טוב. אז עכשיו אין לך יותר במה להתעסק, תלמדי קצת למבחן של מחר". ואני אמרתי לה: "נכון. עכשיו אין לי ברירה אלא ללמוד, אבל אמא, בסדר ההעדיפויות שלי, השחור היה גבוה גבוה מעל המבחן הזה".

 אני מאושרת.