~

את הסיפור על פלג הראשון אפשר לקרוא כאן. שני הסיפורים האלה, דרך אגב, קרו בסמיכות, ולשני הבחורים הללו באמת קראו באותו שם, שהוא, כמובן, אינו פלג.

פלג השני בן 30, גרוש, בלי, והוא נראה לגמרי לטעמי. הוא מסוג הבחורים שאני מיד נופלת ברשתם, עם לוק כזה של חנון-אינטלקטואל, עיניים עמוקות בלי סוף מאחורי משקפיים מבריקות וחיוך גדול. זאת ועוד – פלג השני הוא בעל תואר שני במדעי החברה, אוהב ספרים (ובמיוחד מהדורות ראשונות), עובד בעבודה שנשמעת מרתקת, מצחיק ואלגנטי. הוא האנטיתזה של פלג הראשון. הוא מיומן. הוא מוקפד. הוא איש שיחה והוא מבריק.

שעה שלמה ברברנו בטלפון. הוא מתחיל משפט ואני מסיימת אותו, הוא מצחיק אותי ואני מוסיפה עוד איזו הערה וגם הוא צוחק, ויש לנו אותן מילים. היה למה לחכות. כמה ימים אחר כך פגשתי את פלג השני לראשונה. זה קרה אחרי שהסתבכה לי היממה באיזו מלכודת, ונתלתה עם הלילות לשמיים והיום באדמה. לא ישנתי איזה שבוע.

נכון, זה לא היה רעיון טוב, אבל מי חושב בהגיון כשהוא מעבר לסף העייפות? זה הרי מן מצב כזה שאתה כבר לא מרגיש עייף, אבל התפקוד שלך לקוי לגמרי, ונוירונים מנומנמים לא מצליחים להרכיב בך את המשפט "לישון עכשיו". מיותר לציין שטעיתי בדרך לשם ואיחרתי ברבע שעה. הוא אמר שזה במסגרת איחור אופנתי. אני אמרתי שאני לא מאמינה באיחורים אופנתיים, ושכפיצוי אני אזמין אותו לקפה. בסוף שתינו יין והוא שילם. היה דיסקו.

סתם. לא היה דיסקו. היה מפגש חנונים. ישבנו בבית קפה ודיברנו. ודיברנו ודיברנו. שלוש שעות. האמת? נדירים האנשים שאני יכולה לצנוח אתם מזרות מוחלטת לשיחה של שלוש שעות. מאידך, ברטרוספקטיבה, נראה לי שבאיזשהו שלב העייפות והיין השתלטו עלי והפכתי לקשקשנית מטופשת: דיברתי בלי סוף על עצמי ולא שאלתי אותו כלום. צר עולמי כעולם נמלה. הוא דווקא ציין שהוא מבסוט מעמדת המראיין, אלא שבאשמת העייפות, או היין, או שניהם, לא יכולתי לזכור אף אחד מאותם פרטים מרכזיים (החיוניים לאמינות השיחה), כמו איך קוראים לצומת ההיא, נו, שליד הזה, איזה ספרים קראתי לאחרונה ואיך קראו להצגה הגרועה שראיתי בתחילת השבוע (המלך ליר). בהעדרם של כל אותם פרטים אקוטיים, ובהינתן הגמגומים שיצאו לי במקומם ("נו, מחזה של שייקספיר, בקאמרי, לא המלט, נו, השני, עם איך קוראים לו,  נו, ההוא המבוגר, אה! נזכרתי! יוסי פולק. וקרן מור. ועוד מלא שחקנים מעולים אומללים שאני לא זוכרת את השם של אף אחד מהם. וגם הגבוה ההוא נו. איך קוראים לו. הוא שחקן מעולה. לא משנה."), אני חוששת שאולי יצאתי מפגרת. או מלאת בולשיט. או שאולי זה האפקט שיש עלי בשיחה עם בחורים אינטליגנטיים. "חשבת שאת רחבת אופקים ומשכילה, אה?", חשבתי לעצמי, ואחר כך התנערתי וחייכתי אליו: "פתאום אני לא זוכרת כלום".

במקביל, הסתבר שפלג השני, גרוש בלי, הוא גרוש טרי טרי טרי, עניין של חודשיים שלושה, ולא לגמרי ברור אם הוא כבר מוכן לדבר הבא. הוא אומר שכן, אבל מיכל מרחפת סביבו, מלפניו ומצדדיו, קשורה כמו חוט רקמה דק, בהיר פנים ומנומש באריג חייו. יש לה חלק גדול בהיסטוריה הקיומית שלו, זה נכון, אבל מהיכרותי עם בחורים גרושים שבאמת גמרו לכתוב את כרך א' שלהם, הם לא נוטים להקריא אותו ולבקש הגהות מהגיבורה של פרק ב'.  ויש גם את חוק השליש (זמן האבל על הפרידה ימשך לכל הפחות שליש מזמן ההכרות!), ולפיכך, פלג אולי לא יודע, אבל, לכאורה, הוא מקדים את זמנו.  

נפרדנו בפתח הקפה, ואני עמדתי מולו וחשבתי על השומר שעד לפגישות ופרידות, אבל לא למה שקורה בינהן, והוא יכול להמציא לו כל כך הרבה סיפורים. איזו נקודת מבט מרתקת, חשבתי לעצמי, ורציתי לשבת עם מחשב נייד לידו ולכתוב משם ספר שלם. פלג השני אמר שישמח לדבר איתי, ואני תהיתי אם זו הייתה אמירה של נימוס או שהוא התכוון באמת, והוריתי לו להתקשר. אחר כך נלחצה לחיצת יד פורמלית קצרה אך רכה. (לחיצת יד רכה זה כזה מבאס! קוראים וקוראות, תקשיבו: או שנותנים ידיים – וזו פעולה מתמשכת, פרזט פרוגרסיב, או שלוחצים, חזק ואסרטיבי, קצר ומחויך). אחר כך הלכנו איש איש לדרכו. הוא שמאלה, לחנייה, ואני ימינה, לחנייה אחרת, פלוס עצירה באיזה מקום במורד הרחוב, לקנות קפה שיעיר בי קשתות רפלקסים שייקחו אותי הביתה.

אל דאגה, קוראים וקוראות יקרים. הגעתי בשלום וגם ישנתי כהוגן. אך האם פלג השני התקשר? האם היה עוד שמץ סיכוי להתפתחויות מסעירות? על זאת ועוד בעונה הבאה של- "הרוחצת בפלגים".

סופ"ש נעים,

ממחוזות הליתוס.

נ.ב.

למעשה עד עצם היום הזה לא הצלחתי להזכר איך קוראים לחוק הזה, שמי שמעלה את השואה כטיעון בויכוח מפסיד אוטומטית את הויכוח. זה קרוי על שם האיש שהעלה את הנושא לראשונה, באיזה פורום אינטרנטי. אוף. מגירות הזיכרון שלי עמוקות ומבורדקות כל כך. אני לא מוצאת שם כלום.

נ.ב.2.

מזל שגוגל יודע לחפש במגירות זיכרון מבורדקות. חוק גודווין.