~

לשדות חרושים יש צבע שיש לו ריח של בריאות ושל חופש ושל מגע ידיים גבריות, חמות מהשמש. של זרעים שמתפקעים מגשם, ושל כל החשקים כולם. שדות חרושים עושים אותי מאושרת, במיוחד כשהשוליים שלהם חרדלים, מתכופפים ברוח, נמרחים מבעד לשמשה הקדמית וזגוגיות משקפי השמש ודוק הקרניות.

פעם היה איזה קיבוצניק שנישק אותי בעשב גבוה מתחת לעץ בודד באמצע שדה. עד היום כשאני עוברת שם בדרך לדרום, קצת אחרי בית קמה אני מסתכלת שמאלה לחפש את העץ ההוא. רואים אותו מהכביש, וכשהשדה חרוש אפשר לראות את הרגבים החומים שתחתיו. כמעט אפשר לראות אותנו. הייתי ילדה, והייתי מאוהבת, והאדמה הייתה חמה וקשה והשפתיים היו חמות ורכות. אני לא זוכרת איך קראו לו, אבל אני זוכרת את המגע של החיטה הירוקה כשפילסנו בה דרך. הוא הוביל, ואני, ידי בידו, אחריו. הוא בטח לקח לשם את כל הבנות.

אולי בגללו, ואולי בגללי, לשדות יש צבע שיש לו ריח של בריאות ושל חופש ושל ידיים גדולות, גבריות, חמות מהשמש, וגוף שמתפקע מחשק. הכי קלישאה יהיה לכתוב שתיכף יבוא האביב ובשדות החרושים שלי זרעים ינבטו. הכי מלנכולי יהיה לכתוב שנסעתי לאורך השדות של העמק, וחשבתי שהנה, לא בריאות ולא חופש, לא זרעים  ולא מגע ידיים גבריות.

הכי גרוסמן יהיה לכתוב שנסעתי בשקט אבל הנפש שלי צעקה, ושהעיניים שלי היו מרוכזות בכביש אבל בשוליים שלהן נמרחו פסים חומים וצהובים וירוקים שליוו אותי כל הדרך עד לרמה, ונשארו שם גם אחרי שהחושך ירד, וגם אחרי שהעפעפיים שלי סגרו עליהם, וגם כל היום למחרת. הכי אמיתי יהיה לכתוב שנסעתי דרך השדות של העמק למשטחי הירוק האינסופיים של רמת הגולן ושרתי עם הרדיו ופיטפטתי עם פיצי ולא חשבתי על כלום כלום כלום, זולת כמה יפה, כמה נעים וכמה נהדר. הכי חנוך לוין לכתוב "הוֹ שדות חרושים! הוׁפריחה! הוֹ כנרת!", וזה יהיה, כמובן, הכי פשוט, והכי מדוייק.

מבחר לא מייצג: אירוסים, תורמוסים וכלניות לרוב.