~

המקלדת,

המקלדת החדשה שלי קשה. רואים בה את כל האותיות, עברית ואנגלית, למרות שאני לא צריכה.

זה ילדותי ובכל זאת אני מקלידה בה כמו שאני כותבת בעט נובע חדש: חורצת בנייר ומכתימה את הידיים בדיו, מתעצבנת, מוותרת, דוחה. יקח לי זמן לרכך אותה, את המקלדת הזו. ללמד אותה את כל המילים. את הקצב. לתרגל את הקפיצה האוטומטית של הקמיצה אל ה- Deleat. את המרחק העדין שבין ה-ר' ל-ק'. להעלים בה לאט אותיות חשובות (קודם י', אחר כך ו', א', ו-ה'), להכיר אותה. ללטף אותה בקצוות האצבעות.

במעבדה,

במעבדה שמחה והילולה, היה לי הזיהום הראשון שלי. פטריה חוטית שתפסה לה מקום של כבוד במרכז צלחת הפטרי. השמדתי את הצלחת כולה תוך כדי מלמולי "יש לי זיהום, אלוהים אדירים, יש לי זיהום!". וניחמתי את עצמי שזו הייתה רק הביקורת, אחת משתי צלחות זהות (וזה אומר שהנזק לא נורא בכלל, וזה מזל גדול). ההתלהבות הראשונית שלי מהמחקר מומרת שוב בתובנה שזה לא בשבילי, אבל אני עוד לא יוצאת בהצהרות. רב החובל אומר לי: "נו, מה, תיכף את גומרת את התואר, ומה אז?"

"לא יודעת, דוד", אני עונה לו. "תגיד לי אתה, מה אז?"

"תוכלי לעשות מה שאת רוצה", הוא ענה לי מחוייך, ושחרר ענן מסריח מהסיגר שלו לאויר הנהנתני של חייו.

"זו בדיוק הבעיה", הסברתי לו. "אני לא יודעת מה אני רוצה".

"זו בעיה?!" הוא חייך. "זה נהדר!".

עוד באותו ערב דיסקסנו קיטי ואני את עתידנו, המחכה בתום השנה הזו, האחרונה, של התארים שלנו. לא היו לנו תובנות גדולות. זה קצת מבהיל, שבעוד כמה חודשים נצטרך להתחיל לעשות משהו אמיתי. סיכמנו ביננו שהבריחה מהבחירה הזו, היא להמשיך לעוד תואר. לראשונה אני משתעשעת במחשבה על תואר הומאני, נגיד, במדעי הרוח, ושואלת את עצמי אם זה עשוי להיות נחמד לי. ואין לי מושג (או צל של מושג) מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה.

ואתמול,

אתמול רציתי שערן סבג יהיה חבר שלי.