~

אתה שפתיים של ילד קטן נצמדות לבלון הקיום האדום שלי בתחרות יום הולדת רועשת.

הכי אתה רוצה להושיט לי אותו ענק.

"נאחז בו יחד כמו בכדור פורח ענק ונרחף", אתה מצטחק בעיניים נוצצות ונושף לתוכי בכל הכוח. 

"תזהר", אני לוחשת. "  תזהר." 

אחר כך אתה שואף לאט, מתמלא באויר ונושף נשיפה ארוכה. אני נמתחת.

נמתחת, אבל גם נעשית קלה וגדולה.

אתה יוצר בי חללים שלא היו בי, שיש להם את המידות המדוייקות שלך.

של הקול שלך, של רסיסי האפטר שייב, של חיוכי העיניים, של הליטוף של קצות האצבעות.

כשאינך - בחללים האלה מרחף רק זיכרון.

(הזיכרון צפוף פחות מהקיום

אני קורסת לתוכו ומתכווצת).

כשאינך אתה חסר כל כך.

(לפעמים זה טוב).