~

1. פוסטראומה: עצרתי למלא דלק, שירות עצמי. תוך כדי נזכרתי שממש מזמן לא בדקתי שמן-מים-כיפאק-היי, אז פתחתי את מכסה המנוע. הסתכלתי שם פנימה. ראיתי שיש מספיק מים, ואחר כך בדקתי בצ'ופצ'יק הקטן וראיתי שחסר שמן כהוגן. הוצאתי את המיכל מהבגאז', ועמדתי מול המנוע הכבוי שלי. הסתכלתי על הפקק ולא יכולתי לפתוח אותו. "תרגעי", אמרתי לעצמי. נשמתי עמוק. "בסה"כ המיכל של השמן". הנחתי עליו את היד. המכסה היה עוד קצת חם, ולא הצלחתי לגייס את הכוח לפתוח אותו, ואולי לא היה לי אומץ. האצבעות שלי החזיקו, נצבעות בשחור, ופתאום כבר לא ידעתי אם זה המיכל של השמן, למרות שמילאתי אותו כבר עשרות פעמים. הסתכלתי מסביב. התחנה הייתה ריקה. שום מתדלק לא נראה באופק. "פוסטראומטית", אמרתי לעצמי וויתרתי. סגרתי את מכסה המנוע ונסעתי הביתה.

2. תנועה בהילוך איטי חושפת אותך לשלבים של ביניים. ראיתם פעם איש רץ בהילוך איטי? את הפנים המתעוותות, את הזיעה ניתקת מהגוף? יש דברים שאפשר לראות רק בהילוך איטי. ככה זה גם בהיכרות הזו. במרווחים הגדולים שבין פגישה לשיחה אני יכולה לראות בברור את הצורך ואת המקום שיש בי, אבל גם את המרחק העצום, התהומי, שעוד פעור ביני ובינו. אני לא יודעת אם נצליח לגמוע את המרחק הזה לפני שאתעייף. שבוע וחצי. שתי פגישות. שיחות טלפון קצרות. לא יכול להיות שכבר התעייפתי.

3. אחרי יום של הקאות אני שוכבת מכורבלת. האור כבוי ורק הספירלות האדומות מאירות את החדר. נ' לוחש לי שכל זה נשמע לו כמו סיפור עם סוף ידוע מראש. יכול להיות שהוא צודק.  מעלי השמיכות עבות וחמות ודרך השפופרת אני מרגישה מחובקת. אחר כך אני מתמלאת אשמה. אני מוכרחה לנתק.

4. יכול להיות שאני-קצרת-הרוח רוצה אינטימיות אינסטנט, כמו שהייתה אז עם אישכברלאשלי. כזו שנוצרת עם קוראים בבלוג שמתגשמים. אני קוראת לזה "קפיצת חלל"  מעל דייטים ראשונים.  

זה כמו שביל שמוביל מהשער לדלת, שאני לא יודעת ללכת בו. "סבלנות סבלנות", אני לוחשת לעצמי, אבל אני לא בטוחה שזה רק אורך רוח שחסר.

בלי תאור גרפי מדי (אין דבר מבחיל יותר מכוויות), המצב, שכבר הספיק מאוד להשתפר, החל להתדרדר היום בוקר. בצהריים כבר כאב מאוד, אבל לא היה עם מי לדבר, אז רק בערב האחות נתנה לי אופטלגין, הורידה את התחבושות, הזדעזעה קצת וקראה לכירורג.

התעודדתי ("עוד כמה ס"מ של כוויה והייתי שולח אותך מיד לאישפוז"),

התבאסתי ("זה נראה כמו התחלה של דלקת"),

הקשבתי בתשומת לב ("זה יקח עוד כמה שבועות טובים.  את צריכה להמשיך להחליף תחבושות כל יום, ולשים לב שכף היד לא מתנפחת"),

והסתממתי ("אוגמנטין, והרבה ממנו. אסור שזה יזדהם").

מאז היד שלי היא סוג של רדיאטור, וגם האופטלגין הנוזלי חזר לשימוש. דוקר לי ומגרד לי וכואב לי. אני מבואסת מחוסר המעש, מהמחקר שנעצר, מהג'יפה שהצטברה בבית ומהפקעות ששוכבות בארגז במקום לנבוט.

השמש שוקעת מוקדם והחושך יורד ומסמיך מהר, ומסתחרר וממלא את כל החדרים. ההסתגרות קלה ומתבקשת, אבל על הקירות מרחפים צללים ארוכים של עצבות, ואני לא אכנע לזה. אתם שומעים אותי? אני לא אכנע לזה.

(דרושה מתודה).

סליחה על שבר השורה ההיא. שביל קצר (שהתחיל בכאב והמשיך דרך לאו מקוי למחוזות ציורי הפחם של עיני רוחו), לא הוביל לשום מקום, ולא יכולתי אלא להניח ללאו מקוי להיות בו, ולחזור על עקבותי. (מחקתי).

בבוקר היו לי שעות טובות. לא הייתי צריכה את האופטלגין ויכולתי להניח את היד החבושה על השולחן, לחפון את העכבר או לדלג על המקלדת, ולאו מקוי בא אלי בחולצת כותנה בהירה ולחיים רכות, ויכולתי לחשוב: יום יומיים וכל זה יעבור, ואולי נישאר מכל זה רק מקוי ואני. 

אבל הוא, כצפוי, לא נשאר, ובמקומו חזרו הכאב והדקירות וכל הנסיונות להסחות הדעת, טריילרים לקראת הסרט החדש בכיכובי: "שעת התחבושות - אימת הזרוע": השעון מראה חמש. קלוזאפ. מספריים חותכות את התחבושת הלבנה. ממפרק כף היד וכמעט עד המרפק נוזלים מרחפים תחת קרומים דקים, שקופים. תאים מתים ועור בארגמן משחיר. זה לא נראה טוב. אלוהים. זה נראה כמו דבר שאני לא רוצה לתאר. ולא לזכור. ולא לדעת. 

בינתיים לא נותר לי אלא לקחת נשימה ואופטלגין ולשמוח שזו רק היד ולקוות לטוב. ולקוות לטוב. זרוע ימין החבושה מונחת לצידי על השולחן, פניה מעלה, כמו מטאפורה שחוקה שלא רציתי לכתוב. אני איטית בשמאל, ומגושמת, ופתאום מוצאת את עצמי מנסחת לפני שאני מקלידה.