~

1. האם את מרגישה עצב או דכדוך?

כן. לא כל הזמן, אבל ברקע. דכדוך ורחמים עצמיים וחוסר הערכה לעצמי (אין דבר שאני מעריכה פחות מרחמים עצמיים).

2. האם את חשה חוסר אנרגיה וקושי להתרכז?

כן. אני כל הזמן עייפה. אני מחליטה לקום בבוקר ומגרדת את עצמי מהמיטה בצהריי היום. בקושי. אני מניחה שאני יכולה להאשים את האנמיה שפיתחתי השבוע, ואת שאר הגוף הקורס (בשבוע הבא יש לי תור ליעוץ המטולוגי. מערכת החיסון שלי מקרטעת, תוצאות בדיקות הדם שלי מלאות  בערכים שמחוץ לטווחים, החדשות המפתיעות הן חלבון גבוה בשתן, אני עוד לא יודעת מה זה אומר, אבל קבלו אותו במחיאות כפיים, כיפאק היי.).

3. האם את מרגישה חוסר נוחות, אי שקט או עצבנות?

לא. אני רק עייפה ואין לי כוח. אני רוצה לישון.

4. האם חלו שינויים בהרגלי השינה והאכילה – (תאבון ושינה מרובה יותר או להפך חוסר תאבון וקשי שינה)?

להפך הפוך: חוסר תאבון ושינה מרובה. אחותי אומרת שרזיתי. אני לא חושבת שהיא צודקת, אבל אני ממש לא אוכלת כמו שצריך כבר שלושה שבועות. אני ישנה עד הצהריים, כשאני קמה אני שותה קפה של בוקר, מדלגת על הצהריים ואוכלת בעיקר מרק לארוחת ערב. זה מאוד חסכוני. כשחושבים על זה, לא פלא שפיתחתי אנמיה. (מי אמר רגש אשמה (ע"ע סעיף 9) ולא קיבל?)

  5.האם את חשה שכבר אינך נהנית מפעילויות שבעבר גרמו לך הנאה?

לא במיוחד. אולי אני פשוט לא עושה כל כך פעילויות שבעבר גרמו לי הנאה? לא חושבת. רק הפסקתי לכתוב, וזה מוזר. מה גורם לי הנאה? קולנוע. מוזיקה. אוכל טעים, מילים. ומה עכשיו? אני משתדלת לא לוותר לעצמי ולצאת למרות ועל אף.  הסרט האחרון שראיתי בקולנוע היה לפני שבוע בערך. "עניין של שם" עם א'. סרט-ברירת-מחדל (כל השאר היו סרטים על טרור ומלחמות). באנו בלי לדעת כלום ובסוף היה מצויין, וגם התמכרנו לקציצות פראסה המעולות בסוזאנה, שאכלנו גם אחרי ההופעה של נועם רותם ועמיר לב בפסטיבל הפסנתר. עוד מוזיקה? אינפקטד משרום! למרות שהתלבטתי מאוד אם לבוא (פחדתי שלא יהיה לי כוח, שאני ארגיש לא טוב, שאני לא אעמוד בזה) בסוף החלטתי לבוא אבל ברכב נפרד כדי שתהיה לי אופציית מילוט אם אני ארצה לברוח משם באמצע. ואמנם היה מעייף, אבל לא נאלצתי לברוח בכלל. היה מעולה. רקדתי כמשוגעת מסוממת עד כלות הנשימה ועד כלות סחוסי הברכיים. למעשה, לאור האמור, אפשר לומר שאני לא רק נהנית מפעולות שבעבר גרמו לי הנאה, אלא נהנית גם מפעולות שבעבר גרמו לי לסיים את הדרינק ולקחת את המעיל וללכת הבייתה. מוזיקה אלקטרונית תמיד אהבתי, אבל האמנם, מוזיקת טראנס ואני?! ובכן, מסתבר שכן. איים ביקומינג אינסיין אינסיין. יכול להיות שזה אינפקטד משרום באופן ספציפי. הם פשוט מעולים.

6. האם שמת לב לכך שלוקח לך יותר זמן מבעבר לקבל החלטות פשוטות?

כן.  בעיקר לקבל את ההחלטה האם ללכת היום למעבודה או לא. יש כל כך הרבה שיקולים! התשובה פשוטה - ברור שאני צריכה ללכת. יש לי עבודה לעשות. המחקר שלי תקוע וכדאי שאני אקדם אותו, וגם שאצא קצת מהבית. ושאצא קצת מהטרנינג. יש שמש בחוץ... ההחלטה הזו היא איכשהו לא טרוויאלית בכלל.

7. משהו שקשור לחשק מיני. זה לא עניינכם. חטטנים.

8. האם את חשה שערכך ירד ושאנשים מחבבים אותך פחות ?

לא. אני לא חושבת שאנשים מחבבים אותי פחות. אני גם לא חושבת שערכי ירד. אני חושבת שאני לא מוערכת במעבודה, ואולי קצת בצדק, אבל זה כבר סיפור אחר.

9. האם הרגשת תחושות של אשמה ללא סיבה מוצדקת?

כן. נדמה לי שהמצב המחורבן יכול היה להיות בשליטתי, אבל הנחתי לו לצאת משליטה ולהתדרדר.

10.  האם את מרגישה שדברים לא הולכים בדרך שלך, גם אם את מאד משתדלת?

כן. אבל אני חייבת להודות שאני גם לא מאוד משתדלת. אין לי כוח להשתדל.

כן, נו. אני יודעת. מה שמעניין אתכם באמת זה התקדמות הרטרו-דייטינג שלי (זה מישהו שיצאתי איתו לבליינדייט לפני יותר משנה, והבליינדייט היה נחמד אבל לא מרגש בשום צורה, והיה קונצנזיוס: היה נחמד אבל זה לא זה, משהו חסר, ושכחתי ממנו לגמרי כשפתאום הוא הופיע בווקי טוקי שלי (gtalk) והציע שאולי נצא שוב). ובטח מעניינת אתכם גם התקדמותו של אורן-פינג-פונג בחיי (מישהו ש.. טוב. עזבו כרגע, זה לא באמת משנה), אבל לצערי אני נאלצת לאכזב אתכם: אני מרגישה מחורבן. ביטלתי את הרטרו-דייט, דחיתי את אורן-פינג-פונג. אני מרגישה כמו שאני נראית ונראית כמו שאני מרגישה.

אז זה הופך קצת לבלוג מחלה. באסה לכם. הכי הרבה שאולי תמצאו פה זה פאק בנושא. אני אוכל להכין תשובות אם תשאלו אותי שאלות והן יהפכו לנפוצות. הא.

ועכשיו, אחרי שגמרנו לספר מה לא יהיה פה היום, ולהודיע לכל מי שרוצה עדכונים משעשעים ומשמחים לזפזפ לו למקום אחר  - להלן עדכונים מהשטח:

מיום ראשון חזרתי למעבודה. קשה לי נורא לקום בבוקר. גם כי אני שונאת לקום בבוקר, וגם כי שבוע שלם קמתי אחרי הצהריים וכנראה התרגלתי, וגם כי אני חלושה, יש לי לחץ דם נמוך, והרצפה קרה ובחוץ יורד גשם. אבל אני בכל זאת קמה ושותה קפה וממלאה מים לחיות והולכת. אי אפשר לרחם על עצמך יותר מדי כשאתה צריך לחשוב על מבנה וביטוי של גנים ועל יעילות של אנזימים ושאר דברים קטנטנים ולא חשובים במיוחד שהפכו להיות מרכז העולם (הקטן והלא חשוב במיוחד) שלי. גם נמאס להסביר לכולם מה לא בסדר ולהרגיש כמו מקרה סעד. אז אין ברירה ומרגישים יותר טוב. או עושים את עצמך. זה גם סוג של טקטיקה.

היום הרגשתי שוב רע במיוחד. התנפחו לי כפות הידים וכאבו ברמה כזו שלסובב את המפתח במנעול היה סיוט. אבל לא היה אף אחד שיפתח לי אז התגברתי. בשלוש וחצי החלטתי שדיי כבר והתייצבתי במרפאה של הראומטולוגית בלי תור (יש לי תור. הוא במרץ). הפקידה עשתה לי פרצוף (למה את לא מתקשרת?), ואחרי שהסברים לא עזרו (התקשרתי. אמרו להקיש 1. להקיש 8. להקיש 6. בסוף אמרו שזה לא שעות הפעילות וניתקו), הושטתי תוצאות בדיקת דם וביקשתי שתכניס את זה לרופאה ושהיא תחליט. כשהיא חזרה, היא הייתה יותר נחמדה. בקשה שאחזור בערב. נסעתי הבייתה לנוח, ואחר כך חזרתי לשם.

הראומטולוגית שלי מקסימה. אני מחבבת אותה עד מאוד. היא הקשיבה, הסתכלה והקשיבה עוד. אני סיפרתי הרבה ובכיתי  קצת. (ככה כנראה נראה הדיכאון שלי. אני כבר שבוע בוכה מכל דבר, אתמול שרתי עם הרדיו "ערב מול גלעד" והתייפחתי כאילו שחטו את הגדי והגישו אותו בחלב אמו, שלא לדבר על איך שבכיתי בשבוע שעבר מול שלושה רופאים שונים, שתי פקידות רפואיות ולבורנטית נחמדה אחת). 

הראומטולוגית בדקה אותי ואחר כך הקלידה והסבירה. הסבירה והקלידה, וציידה אותי בשלל גדול:

קיבלתי עוד סט של בדיקות דם, בדיקת שתן וגם בדיקת עניים אחת (פגיעה בעיניים יכולה להיות תופעת לוואי של אחת התרופות), הכפלנו את המינון של התרופה הרגילה, הוספנו טיפול אנטידלקתי מרוכז, והיא נתנה לי גם הפנייה להמטולוג. היא מתלבטת אם לעשות לי בדיקת מח עצם. אני פוחדת.

כדי לסיים בנימה אופטימית, מעיון בהפנייה שמחתי לגלות שאין לי לימפדנופתיה, הפטוספלנומגליה או סינוביטיס. אין לי מושג מה זה, אבל זה כנראה טוב. אני חושבת שאני אדפיס את זה על טישרט.

 1.

בשוטף.

אתה יכול להגיד שזה לא הוגן. התרגלת להתעדכן ופתאום אני שותקת. אתה צודק, אבל, את כל מה שקרה בשבוע האחרון אני לא מתכוונת לכתוב. אולי רק שהיה רע מאוד (היה רע לתפארת!). בליל סמיך של עייפות הגוף ועייפות הנפש, ורופאים וקריסה (ובריחה) לשינה ועירות ואין אונים (ואין עונים). בטיוטות שלי יש איזה ארבעה פוסטים כאלה, של אישה עצובה ועייפה שתלויה על פי תהום, ואין לה כוח למשוך את עצמה למעלה. אני אמחק אותם. מוכרח להיות לי כוח למשוך את עצמי למעלה. למעלה ממני, ממני והלאה. במקומות שאני חלשה צריך להתחזק.

 2.

ואף על פי כן

ביום ראשון אני חוזרת למעבודה (המעבדה שהיא גם העבודה), אחרי שבוע שלא הייתי.

איכשהו התואר הזה צריך יהיה להסתיים, ובלעדי זה לא יקרה.

 3.

פאנג שוואי.

ניקיתי וסידרתי כהוגן.

 4.

הכנתי

רשימת טלפונים. הגוף החלש הזה צריך להתחיל להתחזק. גם ולמרות ובגלל שכואב.

 5.

חשבתי על משהו

שהזכיר לי שיר של יונה וולך

וניגשתי למדף הספרים וקראתי יונה וולך,

שרועה לרוחב המיטה שלי, הרכה.

המניפה השחורה שלי מאובקת, מצהיבה בקצוות

כמו אצבעות הידיים שלה, מהסיגריות.

איך יכול להיות שיש בזה חן.

שכבתי שעה ארוכה, במיטה עם וולך

וכל הזמן הזכרתי לעצמי שאני מחפשת את השיר ההוא

שידעתי לדקלם ממנו מעט ורציתי הכל.

אחר כך מצאתי. עמוד מסומן

וחזרתי לכאן, 

לגלות שאין לי מושג

למה עצרתי הכל וחיפשתי

את יונה וולך.

 6.

אחר כך נזכרתי.

רציתי לכתוב על "השארות הנפש"

טוקה אומרת שהיא לא חושבת שזה מה שאני צריכה.

א' אומר שנראה לו שכן. ויש לו מישהי נפלאה. זה יכול לעזור.

אני מרגישה כמו אחת שנפער לה בור עצום ורחב

ואני מנסה להלך בשוליים שלו, אבל תיכף אפול לשם שוב.

אמא שלי בעד. חשבון הבנק שלי נגד.

אני רוצה להאחז בכל דבר שיש לו סיכוי

אבל אני פוחדת.

 7.

ואם כבר יונה וולך

גופי היה חכם ממני

כוח הסבל שלו היה פחות משלי

הוא אמר די

כשאני אמרתי עוד

גופי

גופי הפסיק

כשאני עוד המשכתי

גופי לא יכל

כשל

ואני קמתי ונאלצתי ללכת

וגופי אחרי.

(מתוך אור פרא, 1983).

מחר יום ראשון ואני אקום ואאלץ ללכת

וגופי אחרי.