מנהלת הפרוייקט שלי הפכה למנהלת המחלקה, ולקראת בואו של הבוס הגדול שלנו לביקור בארץ, היא בקשה שאכין מצגת ואציג לו איך הפרוייקט מתקדם. מצויין, חשבתי לעצמי. הכנתי מצגת ולקראת הביקור עשינו פגישת הכנה טלפונית ואחריה פגישה 1:1 שבה העברתי לה את המצגת והיא הייתה מאוד מרוצה, ויופי.
היום הוא הגיע. ישבנו בחדר הישיבות. תורי להציג הגיע, התחלתי לדבר, והיא לא נתנה לי להשלים אפילו משפט. בסופו של דבר ישבתי שם כמו מפגרת והעברתי סליידים, בעוד היא מאפשרת לי להציג את הכותרות ומיד מתחילה לפרט במקומי, להסביר את הגרפים שלי, ולענות לשאלות שלו בלי לתת לי להוציא מילה. אחרי פעמיים כאלה הוא הפסיק להפנות את השאלות אלי והמצגת שלי הפכה לדיון בין שניהם, ואני ישבתי ושתקתי, ואחר כך העברתי לשקף הבא.
איזה עצבים.
אחרי הפגישה, בעוד אני רותחת היא תפסה אותי במסדרון ואמרה לי: "היה נהדר!"
-"כן?!" עניתי לה, "אני דווקא הרגשתי שלא הייתה לי הזדמנות להשלים משפט."
-"אה, אני פשוט יודעת מה הוא מצפה לשמוע", היא ענתה, "אז אני אומרת לו עוד לפני שהוא שואל."
הלכתי משם, כי לא רציתי להגיד חרא בקול רם. אני כל כך עצבנית וכועסת.
שאלתי את הקולגות שהיו בישיבה אם רק היה נדמה לי או שככה זה באמת היה.
ככה זה באמת היה.
בהתחלה חשבתי, נו, אז אם כולם הרגישו שהיא לא נתנה לי לדבר, בטח גם הוא הרגיש. זה לא מוריד או מעלה את קרני בעיניו. אולי רק מוריד את קרנה.
אחר כך חשבתי, בטח שזה מוריד. אם הבוסית שלי לא נותנת לי לדבר, היא בטח חושבת שאין לי מושג מה להגיד, או איך, וזה הרושם שהוא קיבל עלי.
מעצבן. מעצבן מעבר לעובדה שגם ככה הוא איש חכם ומוזר וציני שאני לא מצליחה להתחבר אליו ברמה האישית, אז לפחות אם הייתי יכולה להרשים אותו מקצועית. והיו לי תוצאות מרשימות. כלומר, יש לי.
הבנות אומרות שזה יכול להיות בגלל השינוי. כי היא חדשה בתפקיד, כי היא נהלה את הפרוייקט שלי וחשוב לה להרשים אותו עכשיו כשהיא בתפקיד החדש. הן אומרות שאולי זה עניין זמני כזה, של עונת מעבר. שאני אחכה לפעם הבאה לפני שאני מתפוצצת.
החלק הגאה שלי, זה שמאמין בעצמו והולך זקוף ויודע מה הוא שווה כועס נורא.אני כועסת שהטיפוס שלה נעשה על חשבוני, במיוחד כשהיא הרגע קודמה ושהיא מדברת איתו לעיתים קרובות הרבה יותר ממני. עד שהייתה לי הזדמנות, היא חטפה לי אותה.
בחלקים האחרים, המשתיקים, המושכים אותי מטה, ההתנפחות שלה מערכה אותי על הרצפה והשאירה אותי שם. החלקים האלה לוחשים לי: שתקפוץ, שתשוויץ, שתקרקס. שתקבל את הקרדיט. שיחשוב שאין לי מושג מה הצגתי, שיחשוב שאני סתומה. למי איכפת ממנו. או ממנה. או ממישהו בכלל.
אני לא יודעת איך להתנהל בתוך הסיטואציה. הקולגות אמרו לחכות, לא לקפוץ. לא להגיד יותר משאמרתי. לתת למצגת הבאה להגיע, לתת לעונת המעבר לעבור, לשינויי התפקידים לשקוע. כנראה שהן צודקות, אבל הכעס מתנגח בקירות הראש ומחפש פורקן. מר לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
