שלום לכולם.

קודם כל לא צריך לדאוג: חזרתי למצב נורמלי (אני מקווה).

נושא האי-שפיות תמיד עניין אותי. בבלוג של קוטר כתבתי כמה קטעים שהכותרת שלהן היתה "מבט אל תוך אי השפיות". ואתמול, היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את זה בעצמי, ממקור ראשון.

יש את כל תנועות הלגליזציה וכל המפלגות שמנסות לעשות שגראס יהיה חוקי, כמו שזה בהולנד ובשתי מדינות בארה"ב.

לצערי, מסתבר שיש סיבה טובה לזה שגראס זה לא ממש חוקי. . לפחות במקרה שלי.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שהשתמשתי בגראס. פעם מישהו הביא לי הרבה עוגיות, ומאוד נהניתי להשתמש בהן. זה הרגיש כמו סוג אחר של שכרות. כמו גרסה יותר פסיכדלית של שכרות. זה היה נחמד.

החלטתי שאני רוצה לעשות את העוגיות האלה בעצמי. אז קניתי קצת ירוק (פרח אחד?) מאיזו פיצוציה שראיתי שמסתובב בה מישהו עם ג'וינט. טחנתי אותו במעבד המזון והכנתי לי עוגיות טחינה לתפארת (לפי המתכון הזה - מומלץ!).

לקחתי רק עוגיה וחצי.

בהתחלה הרגשתי את אותה הרגשה שהרגשתי בעבר.

אחר כך הרגשתי יותר היפר. הרגשתי הצפה של מחשבות. זה היה חיובי בהתחלה. כמו מין התלהבות כזו. וחשבתי לעצמי: "אז ככה צריך באמת להרגיש!"

ואז התחילו להתגנב כל מיני מחשבות פרנואידיות לשטף המחשבות שלי.

בהתחלה חשבתי שזה סתם משהו שקורה לי - לפעמים אני מתחיל לחשוב על דברים רעים ואז אני מנפנף אותם. אבל זה לא הפסיק.

באיזה שלב עלתה המחשבה: "אני בסרט רע".

ההרגשה הרעה לא הפסיקה. באיזה שלב הרגשתי מגעיל. הרגשתי מסומם, במובן הרע של המילה.

והמצב המשיך להתדרדר. לאחר עוד כמה זמן הבנתי שאני כבר לא בהתקף חרדה, אלא במשהו הרבה יותר גרוע.

הרגשתי שההגיון שלי, שתמיד ליווה אותי בנאמנות כל חיי, פשוט הלך לאיבוד.

הבנתי שלראשונה בחיי, אני במצב פסיכוטי לגמרי. לא היה לי הגיון, ועוד דבר מפחיד: הרגשתי כאילו מישהו אכל לי חצי מהאינטיליגנציה שלי.

(תמיד נורא רציתי לצאת מהמסגרת שלי - שזה בעיקר אומר חוסר הבטחון שלי - ולהיות אדם אחר לגמרי. זאת אחת הסיבות שניסיתי כל כך הרבה סוגים של סמים חוקיים וסם אחד לא חוקי. והנה, זה מה שקרה עכשיו.. אבל הייתי רוצה לצאת מהמסגרת בצורה אחרת. בצורה שתגרום לי לאבד את הפחדים, ולא את ההגיון)

הרגשתי שאני כבר לא מצליח להבין מה הולך סביבי.

באופן רגיל יש לי הבנה של מה אני ביחס לשאר העולם, ואיך אני משתלב בו. ממש כמו שיש כמעט לכל יצור חי. זה דבר כל כך בסיסי שלא מודעים אליו בכלל.

אבל חלק גדול מההבנה הזו התפוגגה.  הרגשתי כל כך רע שאני לא מבין מה שקורה - אפילו שזה לילה ולא צריך להיות אכפת לי מה קורה כרגע בחוץ.

עכשיו כשאני כותב את זה, אני לא מצליח בדיוק לשחזר את ההרגשה. אבל זאת היתה הרגשה נוראה. זאת היתה ההרגשה הכי רעה שהרגשתי אי פעם בחיים שלי.

לא ידעתי מה לעשות.

התקשרתי למי שפעם הכין לי עוגיות (זה שהביא לי עוגיות שלא גרמו לי למצבים רעים) ושאלתי אותו מה לעשות. הוא אמר לי שאני צריך לנסות "להכיל" את עצמי עד שזה יעבור. לנסות לקרוא ספר או משהו כזה. שאלתי אותו אם כדאי לי להתקשר למשפחה והוא המליץ לי שלא.

הרגשתי שאני חייב עזרה.

התקשרתי למשפחה שלי. הם ישנו ולא שמעו את הצלצול בכלל. מזל.

החלטתי שאני צריך להתקשר למישהו שיציל אותי. לראשונה בחיי התקשרתי ל-101. אמרתי להם שאני במצב פסיכוטי והם הביאו לי אמבולנס.

לקח לו כחצי שעה להגיע.

הרגשתי שהזכרון שלי "מנצנץ", כאילו שחלקים שלו נעלמים ואז חוזרים. הרגשתי כאילו שהזמן שאני נמצא בו הוא לא כל כך רציף.

הייתי שם לב שאני עושה דברים בלי לזכור שהתחלתי לעשות אותם. כמו למשל שפתאום מצאתי את עצמי מדבר בטלפון עם הבחור של העוגיות.

הנה מה שכתבתי במחשב באותו זמן:

בעיה: יש לי התקף פאניקה, אבל זה נראה הרבה יותר גרוע מפאניקה.

הבעיה היא שאני שוכח דברים. כאילו שנשרטתי.

אני לא מצליח לחשוב בבהירות.

אני חושש שזה יותר מפארנויה. זה הסרט הכי רע שהייתי בו בחיים שלי.



אני צריך להעסיק את עצמי



אני מנסה להבין אם פרנויה אמורה לגרום להתנהגות כמו שיש לי עכשיו.


אני לא יודע אם זה סרט רע, או שזה משהו הרבה יותר גרוע מזה. אבל אני מניח שאפשר להכליל את זה בהגדרה של סרט רע.



אני מנסה להבין אם סרט רע, והתקף פסיכוטי, זה אותו הדבר.



אני מודאג אם חלק מהאינטיליגנציה שלי הלכה לי.


-


הדבר שאני חושש ממנו שזה באמת נזק תמידי.
שהחיים שלי ישתנו לתמיד מאז הפעם המקוללת בה לקחתי את הweeed הזה..


אני מאוד מקווה שאני אוכל מחר להתבדח על הנושא.



ובתוך כל הררי הטירוף, אני מרגיש בפנים גם קול אחר שאומר: "יופי, לפחות בתור מטורף אתה הרבה יותר יצירתי."


והאמת שזה נחמד.
אני תמיד מרגיש שאני מרובע מדי. אז הנה, סוף סוף קרה שעשיתי משהו שעושה שסוף סוף אני אצא מהמסגרת.

הבעיה היא שזה טריפ כל כך גרוע עד שאני פוחד שזה אכל לי חלק מהאינטיליגנציה שלי.

אני מאוד מאוד מקווה שזה זמני.

איך בודקים אינטיליגנציה??


נראה כאילו שגם האינטיליגנציה נפגעה לי..


בבקשה תבואו ותצילו אותי.


אולי יש דרכים להראות שעדיין יש לי אינטיליגנציה?

(איזה משעשע! שימו לב שכמעט שאין לי שגיאות כתיב. גם כשאני בתחתית הבור)

הדבר שהכי הפחיד אותי הוא שלא ידעתי אם מה שאני מרגיש באותו זמן יהיה לתמיד. שמעכשיו אני אהיה אדם שרוט עם חצי מהאינטיליגנציה שהיתה לי פעם. לא ידעתי אם אצא מזה.

התחלתי לרעוד.

נכנסתי לאיזה אתר שיש בו מבחן IQ. הצלחתי לפתור את השאלות הפשוטות, אבל לא הצלחתי לפתור את השאלות היותר מסובכות. עד אז חשבתי "אמנם אתה משוגע אבל לפחות האינטיליגנציה נשארה לך". אבל עכשיו חשבתי "אני גם משוגע וגם טיפש. מעניין במה אני אעבוד עכשיו".

האמבולנס התקשר אלי. מסתבר ששלחתי אותו אל הכתובת הלא נכונה - נתתי להם את הכתובת של ההורים שלי (אבל בעיר שלי)..   למזלי הכתובת שנתתי להם היתה קרובה לכתובת שלי. אז נתתי להם את הכתובת הנכונה.

האמבולנס בא לקחת אותי, ושמו אותי על אלונקה בפנים. חשבתי לבכות אבל לא היו לי מספיק דמעות..   הם עשו לי בדיקת לחץ דם וגם בדיקה נוירולוגית (תיגע באף).

ואז צץ אצלי פחד חדש: פחדתי שיעבירו אותי לבית משוגעים, ואז יתחילו לתת לי תרופות בכפייה, שיגרמו לי להיות לא שפוי באופן קבוע.  החלטתי שאני לא אהיה מוכן לקחת תרופות במשך 24 השעות הראשונות שאני שם.

היתה לי הרגשה שאני אהיה מנוטרל לאיזה שבוע..  כבר קיבלתי את האפשרות שאצטרך לשבת בבית חולים לחולי נפש לכמה זמן עד שאתייצב.

שמו אותי בחדר מיון (להפתעתי הרבה לא שמו אותי במיטה במסדרון - אלא במין מושב מסודר במיון. היה לי מקום, מה שהפתיע אותי לטובה.. הייתי בטוח שאגיע למקום עמוס ושיקח כמה שעות עד שמישהו יתייחס אלי בכלל).

אח ואחות באו, וסיפרתי להם מה קרה, ועשו לי בדיקות דם. שאלתי אותם אם הם חושבים שהנזק קבוע והם אמרו שברוב הפעמים זה עובר. ביקשתי מהם שישאלו אותי איזו שאלה שצריך אינטיליגנציה בשביל לענות עליה, אבל הם לא שיתפו פעולה (כנראה שזה היה רעיון טוב).

הם הלכו והשאירו אותי לבד. הרגשתי שאני אמנם עדיין לא הגיוני ומטומטם, אבל לפחות התקף החרדה עבר, והייתי די עייף מכל הסיפור אז נרדמתי על הכסא לאיזו שעה, שעתיים או שלוש.

כשהתעוררתי, הרגשתי שחברי הוותיק, ההגיון, החליט לחזור אלי. הרגשתי מותש, אבל לפחות הרגשתי שחזרתי לעצמי.

נכנסתי עם הטלפון שוב פעם לאתר של מבחן ה-IQ והתחלתי לפתור את השאלות. שמחתי מאוד לראות שהפעם אני כן מצליח להתרכז בשאלות ולענות.

רופאה חמודה באה ושאלה אותי שאלות, ועשתה לי עוד קצת מבדקים נוירולוגים. אמרתי לה שאני מרגיש שחזרתי לעצמי. היא אמרה לי לא לעשות יותר שטויות, ונתנה לי את טפסי השחרור.

לקחתי מונית הביתה. ביקשתי ממנו שיעצור ב-Yellow כדי שאני אוכל לקנות כמה שוקולדים - הרגשתי שאני חייב קצת משהו מתוק ומנחם.

בבוקר למחרת שטפתי שנית את כל הכלים בהם הכנתי את העוגיות, כדי לוודא שלא נשאר בהם יותר מהחומר שעשה לי כל כך רע.

זרקתי את העוגיות לפח ורוקנתי אותו לפח הגדול בחוץ. הצטערתי על העוגיות - הן דווקא יצאו מאוד טעימות. אני צריך להכין עוד כאלה (אבל בלי סמים).

חתיכת חוויה.