הפוגת כתיבה- באה אליי ההשראה.

תינוקות.

פרצוף קטן ועגלגל, עיניים גדולות, תמימות בלתי ניתנת לערעור, חיוך חסר-שיניים כובש.. מכירים את זה אה? מעטה חיצוני שסוחף אחריו אלפי מבוגרים ואחרים להתנהג כמו מאושפזים במחלקת המעורערים בנפשם למשך זמן מסויים.

אני, לעומת זאת, וזו דעתי האישית והדיי נדירה- אין אני שטחית ואין אני נסחפת אחר הכריזמטיות- תינוקות הם יציר רשע מזערי בדמות מלאך שובה לבבות.

הכל מתחיל בהריון. טוב, לא באמת בהריון אלא באיזה שלב אחד לפני שאני אצנזר מחשש לקטינים [מידיי].

כבר בשלב הזה הכל הופך להיות מעיק, בעיקר לאישה. ברגע שמתחילה התהוותו של התינוק בני האדם מאבדים כל תפקוד מוחי נורמלי וישר ומאבדים כל ראייה אובייקטיבית לגבי התנהגותם המעורערת.

"הוי באיזה חודש כבר?" נזרק המשפט תוך כדי נגיעה בבטן המנופחת.. נו באמת, אתם יודעים שאם ננפץ לרגע את בועת ההריון הקדוש זה יכול להחשב הטרדה מינית?.. אף פעם לא באמת הבנתי את הקטע של הנגיעות, זה לא שחסרים אנשים שמנים ברחובות.. אבל זה ניחא, לעומת מה שיקרה בהמשך.

ואז הוא נולד. יצור קטן וצווחני, גורם דומיננטי של סבל וייסורים, עטוי שלל נוזלים בלתי מוגדרים ובלתי נעימים לעין בטח שלא למגע [או להרחה..]. כמובן שאז מגיע קטע בחירת השם [אם עוד לא עשו דיונים משפחתיים בעניין קודם לכן] ותמיד יש את החבר הרחוק או זוג החברים של הסבא-סבתא המיועדים, שיתחילו להציע שמות. כאילו מה, נראה לכם שהם יבחרו את שם ילדם הקטן והחמוד ע"י איזה הצעה רנדומלית ממכר? כן.. זה שם עם עומק וסיפור..

אבל אתם יודעם מה, זה עוד חפיף.

אח"כ הוא כבר תינוק בבית, חלק מהמשפחה, ומתחילים הביקורים.

אי פעם עמדתם בצד והסתכלתם על חבורת מבוגרים שועטים לכיוונו של תינוק? אז לי זה קרה. אני אף פעם לא יודעת אם לבכות או לצחוק- לבכות מהעובדה המצערת שרמת האייקיו שהם צברו כל חייהם הארוכים והמחשלים צונחת בין רגע ומנפצת שנים של התמדה או לצחוק מהסיטואציה ההזוייה שההתנהגות הילדותית פה למרבה האירוניה היא של הבוגרים בנפשם [או לפחות האמורים להיות בוגרים בנפשם. אבל כפי שנאמר- אמור זה שם של דג].

"אה בו בו בו" "קוקוווו!! איפה דודה אסתר?? הנהההה!". בניתוק קל מקרקע המציאות אפשר לחשוב שגלשתי בזמן לתקופה פרהיסטורית בה עוד חקרו את הוצאת הצלילים ממיתרי הקול וניסו לתקשר לראשונה בדרכים מעבר לזריקת עלים אחד על השני.

אני בדר"כ בוחרת לצחוק, כי זה בריא למוח, ואני בונה עליו לטווח הארוך, או סתם בוהה במבט מבוהל שמסתיר מאחוריו רגשות מעורבבים של התפהלות תוך כדי מעט רחמים, לעומתי בדר"כ התינוק בוחר בדרך של לבכות ואז באמת מתחיל החלק הקשה ביותר של ההתמודדות- הבכי והצווחות.

יש כמה דברים בחיים שקשה לי להתמודד איתם- אנשים שמקובעים על דעה אחת ולא מקבלים רעיונות אחרים, חום ולחות, אנשים שעומדים במעברים וצווחות של תינוק [אני מניחה שיש עוד הרבה דברים שמפרים את שלוותי, אבל לא רציתי לצאת יותר ממורמרת מהתדמית שכבר בניתי לעצמי]. בעיקר כשזה במקום ציבורי, ועוד יותר כשזה בצקום ציבורי סגור שאין דרך לצאת ממנו- ע"ע מטוס. ובמקרה חזרתי שלשום מחופשה מדהימה בניו יורק שהטיסה הלוך היא דוגמה מעולה של הגעה לעצבים ברמה גבוהה- המטוס נוחת, תהליך הנמכת גובה של חצי שעה ולכל אורכו התינוק צווח בקולי קולות. אני מבינה שכואב לו בטח באוזניים ואין לו ממש דרך להגיד "כואב לי האוזניים בבקשה הביאו לי אטמים" ולכן הוא צווח בתקווה שהמילים האלו יובעו החוצה בזמירות הבכי, אבל לא שמעתם פעם על חניקה? או לפחות נסיונות הרגעה.. אני יודעת שהרבה הורים מלומדים אומרים שצריך להשאיר את התינוק בוכה בלי לגשת אליו כדי שישקיט את עצמו וכדי שלא יהיה תלותי ומפונק בעתיד, אבל דחילאק למה דווקא עכשיו להיות חינוכיים כשהאוכל המבחיל של אל על עוד יושב לי חזק בקיבה ושהירידה בלחץ האוויר לא ממש עושה חסד עם הראש שלי?

אבל לא נורא- למרות שהם בוכים, צווחים, אוכלים כמו האדם הקדמון עם שיתוק פעילות הלסת, פולטים, מסריחים [מידיי פעם במשך היום] ומכבידים, אבל הם גם מועילים.. לא..?....

אז מה, פרו ורבו?

*הפוסט נכתב בנימה צינית למדיי. אני דווקא דיי מחבבת תינוקות, בעיקר כשהם שותקים. יש לי גם בת דודה חדשה וחייכנית והיא לגמרי בובל'ה, אבל היה בי צורך להוציא זעם בצורה גרנדיוזית ומוחצנת. נא לא להשליך עליי חיתולים מטונפים.