"בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום לדאגה.
אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה.
אלוהים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא."
אני כל כך אוהבת את השיר הזה. כל כך נכון.
אני מרגישה תקועה. אין לי למי לפנות, אין לי לאן להתקדם, אין לי כישרון, אין לי אהבה ואני פשוט צועדת במקום, בתוך קופסא.
בכלל, הכל מתחיל לקרוס מתחתיי. אני באמת ראויה לכל הדברים שקיבלתי? אני מדריכה מספיק טובה? אני בת מספיק איכפתית ואוהבת? מה עשיתי לא בסדר?
אני מחכה כבר לאושר. אבל מהסוג הטוב.
זה שמציף את כל כולך. מתחיל מבפנים ומתפשט לכל אורך הגוף, זה שזורם בורידים וחודר לכל תא ותא בגוף, אחד שרואים על הפנים. מן הילה דימיונית כזו.
אני מתחילה להריח אותו, מחדש.
עד אז, אני אמשיך לצעוד במקום.
-אנשים, תפסיקו לאכזב. זה כבר הפך להיות מגעיל-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
