הוא לא היה תינוק מיוחד.

הוא למד ללכת ולדבר בדיוק מתי שכולם למדו, כמו כולם.

הוא לא היה ילד מיוחד.

הוא שיחק עם שאר הילדים בארגז החול, כמו כולם.

הוא לא היה נער מיוחד.

הוא שיחק כדורגל במגרש השכונתי, כמו כולם.

הוא לא היה בחור מיוחד.

הוא הלך לאוניברסיטה וסיים תואר שני, כמו כולם.

הוא לא היה בעל מיוחד.

הוא זכר את ימי הנישואין, כמו כולם.

הוא לא היה אבא מיוחד.

הוא שיחק כדורגל עם הבן שלו ונשא אותו על כתפיו, כמו כולם.

הוא לא היה סבא מיוחד,

הוא סיפור אגדות וסיפורים לפני השינה, כמו כולם.

הוא לא מת בצורה מיוחדת.

הוא היה כמו כולם.

ולא זכרו אותו.

אני רוצה לפתוח חלון.

לנשום עמוק ולקפוץ.

להתנגש ברוח בין ערביים חמימה.

רוצה לנחות ברכות על הגב ולבהות בשקיעה.

רוצה לברוח.

קשה לשכוח.

רוצה לבהות לעבר הקצה.

לעצום עיניים.

ולדעת שהכל יהיה טוב.

מי יכול להבטיח לי דבר כזה?

נכנסתי לישרא. בדקתי מי בפעילים. ראיתי את הבלוג של טוקיו הוטל. טוב, נכנסתי, חשבתי שזה יהיה משעשע. אבל זה היה עצוב ! יש היום עצרת להעלאת המודעות לטוקיו הוטל. WTF? הם להקה. הם לא אלים. להביא אותם לארץ זה לא חשוב כמו שלום, התחמשות גרעינית והתחממות גלובלית. אנשים משקיעים ימים שלמים בלסגוד להקה שלפי דעתי לא שרה יפה. זה פשוט הופך להפרעה נפשית. מדאיג. מדאיג מאוד. עצרת להעלאת המודעות? להעלות מודעות צריך לסרטן, לתקיפות מיניות, להתחממות גלובלית. לדברים שנוגעים לכולנו ושחשובים לכולנו. לא טרנד חולף. מה אתם חושבים?