לפני קצת פחות משמונה שנים, ב-11/11, שבוע לאחר רצח רבין, נערכה עצרת בכיכר רבין - שאז עוד נודעה בשם "כיכר מלכי ישראל".

העצרת נערכה תחת הכותרת "די לאלימות" ואמורים היו להשתתף בה כל שכבות וחלקי הציבור - חילוניים ודתיים וימניים ושמאלניים כאחד.

בפועל - כמעט שלא הגיעו לשם אנשי ימין או דתיים, בעיקר מהחשש להתכתשויות.

אני הייתי שם, לבוש בחולצה הייצוגית של בני עקיבא, ופעם אחר פעם הייתי צריך להרגיע את השוטרים "שחשו להגן עלי" במחשבה שנקלעתי למקום בטעות, ומתוך חשש "שההמון הזועם יכלה בי את כעסו".

אז נכון, ספגתי שם עוינות רבה, אבל לא אדם כמוני יתרגש מקצת עוינות. או הרבה עוינות.

הנקודה היא שהעצרת פספסה לגמרי את מטרתה, כי במקום להפוך לעצרת נגד האלימות ובעד הסובלנות - היא הפכה לערב המשך להפגנה שנערכה שבוע קודם לכן - רק הפעם ללא רבין.

כשהערב שמעון פרס הלך ונשא נאום פוליטי-שמאלני מובהק בטקס לזכרו של רבין, הוא הוכיח שלא רק בימין יש כאלה שלא למדו את הלקח, אלא גם בשמאל.

כאשר רבין נרצח השמאל היה מזועזע מזה שנרצח ראש ממשלה, אבל לא פחות מזה, מזה שיצחק רבין נרצח. לשמאל נרצח גיבור.

לימין לא. מבחינת הימין, יצחק רבין אולי היה גיבור עבר, אך בבחינת זה שזקנותו מביישת את בחרותו. הימין היה מזועזע מזה שנרצח ראש ממשלה בישראל.

ניסיון של השמאל "לנכס" לעצמו את יום הזיכרון ליצחק רבין יביא לכך שבימין יתנתקו גם מיום הזכרון לראש הממשלה ואז, אם אי פעם היה סיכוי שיופקו לקחים מאותו רצח מתועב ומטופש, אותם סיכויים ילכו לאיבוד, והקיטוב והשנאה יחזרו מהר מאד למחוזותינו.

ויש מי שחושב שכך באמת צריך להיות...