עברו שנתיים.. שנתיים וממש קצת מאז שפרצה המלחמה.
מלחמה ששינתה את כולנו,אני זוכרת את המילים שיצאו לי אז מהפה..
דברים השתנו. וזה מוזר שאתה מסתכל במבט לאחור ורואה כמה דברים קרו בשנתיים האלה
וכמה דברים נעצרו מאז,ורק עכשיו נסגרו.
אתמול הם חזרו סוף-סוף הביתה.ומי היה מאמין בכלל שיום כזה יקרה.
אני לא האמנתי. נולדתי למדינה שהחטוף היחידי ששמעתי עליו שעדיין לא חזר היה רון ארד
ועברו יותר מ20 שנה והוא עדיין לא כאן.
אז איך זה שהם יחזרו עוד לפניו?
הימים נמנו יום ביומו בחדשות.. ספרתי יחד איתם וכל פעם שהמספר התעגל במאה
לא האמנתי שאנחנו עדיין במאבק.
שהמלחמה לא נסגרה.
לא ראיתי את רגע החשיפה של הארונות כי ישנתי.. בצהרים שכבר הלכתי לעבודה שמעתי
שזה באמת קרה,שהם פה ושהם ישנים עמוק עכשיו.
צרב לי בלב.. כלכך צרב וכל בנאדם שרצה רק דיברתי איתו על זה ועל כמה זה עצוב וקשה.
אבל זה לא באמת נתפס..
ישבתי עכשיו מול הטטלויזיה רואה חדשות מקווה שלא ידברו על זה יותר כי זה כלכך עצוב שקשה לך כבר לשמוע על זה. אבל הראו את ההלוויות.. של אהוד גולדווסר,של אלדד רגב..
וכל הלוויה הייתה כואבת יותר... מלאה בדמעות שלהם..ושלי...
לא חשבתי שאני יבכה ככה,לא על אנשים שלא הכרתי. אבל אני חושבת שלא רק אני מכירה אותם עכשיו אישית,אלא מדינה שלמה.
הם נהפכו לחלק מכל משפחה
לבן הנוסף,לאח,לנכד של...
ציצים אמרה לי לקרוא עיתון כי יש המון כתבות בנושא.
ולמען האמת שאני נמנעת מלקרוא עיתונים למרות שאני מאוהבת בכתיבה כי כל כתבה בשנים האחרונות נהפכו לסיפור על שחיטויות ופשעים. אבל הפעם הכתבות היו בנוגע לדבר אחד-'החטופים'
קראתי את כל העיתון כלכך מהר.. לא פספסתי שום כתבה של שום כתב עם כל דעה אפשרית.
כלכך הרבה כאב... והרבה אחדות ואהבה. מדינהה אחת עם לב אחד ומטרה אחת גדולה-שהתגשמה(בחלקה).
הייתה לנו תקווה שהם יחזרו חיים.. למרות שכולנו כבר ידענו בשלב מסויים לא לצפות לבלתי יאומן.
בדרך כלל שקורה משו הדבר הראשון שאתה חושב עליו זה הנורא מכל
והפעם לא משנה כמה ניסיתי (ואני ממש טובה בזה) לא יכולתי לחשוב שהם יחזרו מתים.
לא מגיע להם למות.הם גיבורים..
עכשיו נישאר רק לחכות לשליט. להמשיך לקוות.. לספור את הימים.
לקוות שמתישהו גם אותם נפסיק לספור והוא יצא מהמטוס,עומד..
והפעם נוכל לחייך...
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא"
נוחו בשלום..אתם בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
