ריצ’’ארד אמדאוס רונלד. בשבילכם> קושקוש

פותחת עיניים. חדר יפה בסגנון שאני אוהבת, מפואר, בקומה גבוהה.

איך הגעתי לפה? כמו כל בוקר.. אין לי מושג.

יוצאת. בחוץ כמו תמיד, עומד הוא- "המבקר". גבוה, שער ארוך ומבט מוזר- ריק.

"את נמצאת בבית מלון, הוא שלך. להתראות בקרוב!".

ממשיכה, יורדת למטה. כמעט כולם מסביבי מבולבלים, כמו תמיד. גם להם קורה אותו דבר: פעם ביום או בשבוע, מתעוררים באי- וודאות. כולם פה מארצות שונות, תרבויות שונות. עיר מלאה באנשים מבולבלים ממקומות שונים. 

בית המלון גדול, עשיר. היום הוא שלי, מחר או בעוד שבוע של מישהו אחר. האמת, זה נמאס. רוצה חיים רגילים, כמו שהיה פעם...

נערה נמוכה, עם שער פרוע ומבולגן קטעה את מחשבותיי. היא ניגשה אלי "המנהלת? יש בעיה בלובי. מחכים לך". היא הראתה לי את הדרך. "ותיקה" חשבתי.

בלובי באמת היה בלגן. באמצע המהומה עמד איש. הוא הסתכל עלי והעיניים שלו חדרו אלי עמוק. עיניים אמיצות, משכנעות, עקשניות.

השומרים, שחלקם עדיין לא הבינו מה הם צריכים לעשות, ניסו להוציא את האיש החוצה, אבל הוא התעקש "רק תקשיבו!". הוא סיקרן אותי.

אמרתי:"עזבו אותו! נשמע מה יש לו להגיד..". הוא סידר את בגדיו, נעמד זקוף ואמר:" תודה לך. באתי לדבר איתך, ועם כל מי שמוכן להקשיב. עברתי כבר מספר רב של מקומות, ובכולם האנשים קצת חששו בהתחלה, אבל בסוף הסכימו כי לכולם נמאס מהמצב הזה. אני מציע לגרש אותם, את ה"מבקרים". בגללם אנחנו כל הזמן נמצאים במצב של בלבול ולא מספיקים לחיות את חיינו."

מהרגע שהוא פתח את פיו, ועד ההגה האחרון הייתה דממה. גם אחרי שהוא סיים לדבר, אף אחד לא אמר מילה. בהתחלה כולם נראו המומים ומהופנטים, אבל אחר כך, אחד- אחד, הופנו המבטים לעברי. אני- הייתי מהופנטת בדיוק כמו כולם .רק במקרה היום נמצאתי במקום של כבוד והשפעה. דבריו לא היו ארוכים, אבל בעלי משמעות גדולה. הוא הסתכל עליי עם עיניו המדהימות ואמר " אתם לא צריכים לעשות כלום. אני רק צריך לדעת שמה שאני עושה הוא לא נגד דעת הרוב. ושלא תהיו מופתעים..." שוב, כולם הסתכלו עליי. ראיתי לפי המבטים שכולם מסכימים איתו. צריך לעשות משהו. הסתכלתי עליו והנהנתי הנהון קטן, שהפתיע אפילו אותי. ואז הוא הסתובב, והלך.

אחרי הביקור המוזר הזה כולם היו המומים לכמה זמן, אבל אחר כך חזרו לעבודה.

אני החלטתי ללכת למשרד שלי. אם כבר התמזל מזלי להיות כל כך מכובדת וחשובה, אנצל את זה.

אבל לא הצלחתי לעשות כלום. הדברים שלו הדהדו לי בראש. כבר מזמן חשבתי שצריך לעשות משהו, אבל לא חשבתי שמישהו ייקח את זה לידיים. ואם הוא עושה משהו הוא צריך לעשות את זה היום, לפני שהמבקרים יחזרו. גם לא יכול להיות שהוא סתם קם בבוקר והחליט לגרש אותם. רואים שהוא חשב על זה הרבה והשקיע מחשבה.

ובאמת, לא טעיתי. אחרי כמה שעות, שבהם רק חשבתי "מתי הוא יתחיל לפעול? אולי הוא התחרט?" נשמע פתאום "בום!" והכול נהיה שחור.

מצאתי את עצמי עומדת במרכז העיר. הייתי לבושה בבגדים רגילים, כמו כולם. באמצע עמדו כל ה"מבקרים". הפעם הבעותיהם ועיניהם הביעו הרבה דברים ביחד, שלא כמו תמיד. התעניינות, סקרנות ו.. רחמים.

לצערי, אז לא הבנתי את פשר ההבעות האלה. פתאום שמעתי את הקול שלו "איננו רוצים בכם! סיבכתם את חיינו! השארתם אותנו בבלבול ולא נתתם לנו עצמאות! עזבו אותנו."

כמה שניות לא קרה כלום, ופתאום, הם נעלמו. בשקט ובמפתיע.

לרגע הוא נראה גם מופתע, ואז פניו נראו מאושרים "אנחנו חופשיים!".

כמה שניות של שקט, בהם הדמיון שלי התחיל להשתולל.. דמיינתי חיים אחרים, כל בוקר לקום ולעשות מה שאתה אוהב, לגדל ילדים, בלי הבלבול התמידי וההרגשה שאתה קטן כל כך..

ואז פתאום, הופיע כומר. ישר ידעתי שהוא כומר לפי הלבוש והתנועות הנמרצות והמכובדות.    הופעתו לא הפתיעה אותנו, ככה מגיעים לעיר שלנו. פתאום.

הוא הסתכל סביב ואמר "איפה הם? איפה ה"מבקרים"?".

הופתענו מאוד שהוא ידע עלים, הרי הוא חדש. אבל אותו האחד שעשה מה שאף אחד לא העז, לקח על עצמו, להסביר לו כמה מזל יש לו שהגיע בזמן הנכון, ולא חווה מה שאנחנו חווינו, ושאנחנו חופשיים. ככל שהוא התקרב לסוף, הכומר החוויר יותר ויותר. כשהוא סיים הכומר לא נראה מתפעל. הוא נראה כועס.

"מה עשיתם?? גירשתם מלאכים!! מלאכים, שניסו לעזור לכם. לעזור לצאת!! ועכשיו? אנחנו תקועים פה. אנחנו לא חופשיים. אנחנו תקועים, לנצח, ב-ג-ה-נ-ו-ם...!"