ריקנות - הריקנות מתוארת כתחושה מתעתעת ומעיקה מאוד של "חוסר רגש", חוסר תחושה או חוסר תכלית. הגדרה נכונה יותר היא שזו משקפת מצב בו חוסר או חוסרים מסוימים בחייו של הסובל תופסים את מיקוד המחשבה והרגש שלו בצורה אובססיבית, לעתים לא-מודעת.
והנה שוב התקופה הזאת מתחילה. שילוב של פחות מדי שעות שינה, יותר מדי שעות פעילות ביום והרבה יותר מדי לחץ.
אז אני נכנסת לבועה שלי, בלי לשים לב אפילו. ולא, אני לא חוזרת לבועה השמחה והמאושרת שלי עם דובוני אכפת לי, או לבועה האפלה והקרה שלי שבה אני שותה דם עם השטן. אני חוזרת לבועה הריקה שלי.
וכשאני בבועה הריקה שלי, אני לא צריכה להפגין רגשות, אני לא מתאמצת להיות עם נימוסים אנושיים בסיסיים כלשהם, רק ממשיכה לשאוף ולנשוף ואיכשהו שורדת. והיא פוגעת בי, הבועה הזאת. בי ובאחרים. אני יודעת שהגזמתי כשאני מתחילה לשמוע יותר מדי פעמים "נעלמת", "אדישה", "את עוברת כאילו את לא מכירה אותי בכלל" וזה נכון, בבועה שלי אני לא מכירה אף אחד. גם הקיום שלי נהפך לחסר משמעות, רק עובדה קבועה שלא ניתן לשנות.
ולפעמים, הבועה הריקה שלי נעלמת, ככה בלי אזהרה. ואני מוצאת את עצמי מוקפת באנשים - חברים שלי ואין לי מושג מה אני עושהאיתם. איך הגעתי לשם בכלל. וכמו רובוט, אני מדברת איתם, צוחקת במקומות הנכונים. אבל משהו לא בסדר, זה לא מרגיש טוב, נכון.
אז כבר עולות המחשבות של לפרוש, להפסיק להשקיע, להשתדל. להפסיק לשמח את ההורים ופאקינג כבר להגיד להם על העגיל בלשון, גם אם
זה יאכזב אותם. להפסיק לדבר עם האנשים שאני לא סובלת, להפסיק את הרגשות אשמה על כל אחד והסיפור האישי המרגש והדפוק שלו,
פשוט להפסיק. כי זה מתיש אותי, כי נמאס לי, כי זה לא שווה את המאמץ, כי אין טעם. כי בבועה הריקה שלי לא אכפת לי מאף אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
