זהו, עכשיו בלי דמעות. הפעם השלישית השנה שאני שומעת את אותו משפט, אבל עכשיו זה בכל הכוח.
כבר יש עורכי דין ... מתחילים לראות דירות. מדי פעם יוצאת איזו דמעה, מזכירה לי שלא נהפכתי לאטומה לגמרי, שכן אכפת לי. אבל גם היא נעלמת במהירות, התעלמות מוחלטת מקיומה.
לכל החברים שלי שעוד קוראים פה ... אני מצטערת שאני כל כך דפוקה שאין לי את הכוח לבוא ולהגיד לכם בפנים מה באמת קורה איתי ... שהחיוך שעל הפנים שלי זאת רק העמדת פנים מזדיינת שכבר התרגלתי לשים.
מה קורה איתי? במצב מעורער לגמרי. יום אחד בעלייה מטורפת - מאושרת. ויום אחרי בדאון, מתאפקת לא לבכות.
רודפת אחרי שעות שינה, אחרי זמן פנוי, אחרי לחיות את היום שלי כמו שאני רוצה, לא כמו שאני חייבת.
תפסיקו להטיף לי כל הזמן. תפסיקו לצפות ממני. תפסיקו להתאכזב ממני. תפסיקו להגיד לי איך אני צריכה לחיות.
אני כל כך צריכה חופש. לא רק מהבית ספר, מהכל.
נמאס לי מהחוסר תקשורת.
נמאס לי שרבים ואז כאילו הכל בסדר. נמאס לי מהמתח.
נמאס לי להיות אופטימית בתקווה שיהיה יותר טוב.
נמאס לי להיות פסימית כי אני יודעת שיותר גרוע לא יכול להיות.
נמאס לי לבכות ונמאס לי לנסות לחייך.
נמאס לי להתנהג כאילו הכל בסדר.נמאס לי להיות מתוסכלת.
נמאס לי להיות צבועה.נמאס לי לראות צביעות.
נמאס לי מהחוסר הידיעה מתי זה ייגמר כבר.
נמאס לי מהרצון לברוח אבל בלי היכולת.
כל כך בא לי לצאת מחור הגיהנום הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
