אני עדיין אבודה. עדיין עייפה נפשית ופיזית.

וכל מה שבא לי זה להתחבא כדי שיעזבו אותי בשקט, ולבכות.

לבכות אולי כדי לשחרר את המועקה הנפשית.

לא יודעת מה אני ואיפה ומתי אני. 

לאן אני הולכת? מה אני עושה? איך אני עושה?

אבל בסופו של דבר יעבור. לא?

נשבעת שכואב לי עלייך. שאתה צריך לעבור את זה. 

ועוד דורש לעבור את זה לבד. כמו כלב מסכן.

ולמרות שאתה לא רוצה, אני עדיין כאן. לעזור לפחות בדברים קטנים.

או לפחות לעודד קצת. או שלא תהיה באמת לבד.

-לילה בסדר-

לא ישנה טוב כבר איזה שבוע. לא יודעת באיזה יום אני נמצאת.

נמאס לי מהשגרה. מהחיים. מהעבודה. מיציתי כבר.

צריכה לשנות כיוון אבל לא יודעת מה אני רוצה. 

עובדת בחצי קלאץ', על אוטומט. ולא נרכה לי שישתפר בקרוב.

אני רוצה משהו איר אבל לא יודעת איפה לחפש. או מה לחפש.

סוג של פרשת דרכים. לא רוצה להיתקע פה לתמיד.

אבל מה עושים?

-לילה בסדר-

גם אחרי שבועיים שלא הייתי במכון הצלחתי לרוץ 3 וחצי ק"מ בחצי שעה!! 

החלטתי לעשות לעצמי הפסקה מכמה דברים ולדאוג לעצמי קצת..

להתעסק בעבודה ולא בשטויות, להקשיב יותר לעצמי, אולי להתחיל ללמוד לרשיון, להיות קצת עם עצמי, להיכנס יותר לכושר, לחפש משהו ללמוד וכו'..

מרגיש לי שזה הזמן הכי טוב לזה לבנתיים.

שיהיה בהצלחות :)