עיגולים לבבות. ריבועים אהבות.

אני בורחת לתוך מציאות שאני בעצמי יצרתי,

בחורה אחת, 

מתקתקת על עקבים,

בשמלת מיני קצרצרה, 

אולי חושבת שזה מה שיעשה אותי מאושרת.

זה לא שם.

שום דבר שאני חושבת עליו לא הסתדר לי בחיים,

תמיד משהו חייב להתפקשש,

משהו חייב להיות לא בסדר, 

אולי זאת אני, שואפת לשלמות יתר.

אולי אני מצפה למשהו שלעולם לא יגיע,

לאביר בסערה,

או סתם אהבה טובה שתסחוף אותי רחוק ככל האפשר,

אהבה בריאה.

קופסא של כדורים שהיום קניתי, משככי כאבים, 

הם לא עובדים על הלב השבור, 

בטח לא משככי כאבים,

אולי כדורים נגד מאניה דיפרסיה יעזרו, 

אבל אני תמיד מתביישת לעשות צעד לגבי משהו שיכול להתפרש ברבים כדבר מביך,

או אולי בעיניי כמשהו מביך, 

אפילו אם זה לקנות טמפונים בסופר,

דבר נורמטיבי,

לא בשבילי.

איך מעפילים את הכאב מבלי להעפיל על החיים?

אני לא מוצאת דרך,

אני לא חושבת שאי פעם הייתי מרוצה או מאושרת, 

תמיד פחדתי,

אולי לא מגיע לי.

תמיד חינכו אותי שה-רע בדרך, תמיד תצפי למשהו רע שעומד לקרות,

כשזה קרה, צפיתי את זה,

לא באמת יכלתי להכיל את זה, 

אבל עיכלתי,

ואז באה היד המלטפת- אולי זה לא באמת קרה? אולי דימיינת?

אולי את לא בסדר?

ותמיד אני בסופו של יום מאשימה את עצמי.

אני אשמה. 

את מי אחרת אני יכולה להאשים.

אז אני הולכת לי,

מתקתקת שוב ושוב על עקבים שלא שווים שום דבר,

שמלה יקרה שאין לה שום ערך,

משחקת אותה הכי מאושרת בעולם,

לפעמים נפלט איזה רגע של עצבות.

מין דאון כזה,

ואז מגיעה השאלה:

"הכל בסדר? למה את ככה? בחורה כל כך יפה צריכה לחייך תמיד?"

ואני לעצמי - נחשו מה, העולם מסריח.

אבל עונה: "לא, מה פתאום, הכל מעולה. זה סתם האלכוהול."

כן, הלוואי.

לא יודעת איך לעכל את זה.

אנחנו פרודים כבר חצי שנה. אני חשבתי שאוכל להמשיך הלאה, 

לאהוב הלאה,

להחכים הלאה,

להתמודד הלאה,

אבל ברגע ששמעתי שהוא היה במגע אינטימי עם מישהי אחרת,

שהוא נמשך למישהי אחרת,

שהוא נגע בה, 

כמו שהוא נגע בי,

הוא הרגיש אותה וגרם לה להתעורר,

כמו שהוא גרם לי.

שאולי הוא יום אחד ירגיש משהו,

כמו שהוא הרגיש לי.

אני לא יכולה לחשוב על זה.

אני שבר כלי.

אני חושבת איך אני יכולה לברוח,

איך להתמודד,

ולא מוצאת שום סיבה להתמודד.

כי הוא היה הסיבה היחידה שלי בחיים להיות בחיים.

זה לא המשפחה המחורבנת מאז ומתמיד,

וזה לא החברות עם אין ספור האינטרסים,

אני לא חושבת שלמישהו יכאב אם אני אעלם,

אולי יכאב לו,

ובשביל זה אני רוצה לחיות ולמות באותו רגע בדיוק,

לראות אם הוא חווה אותי,

אם היה שווה לו,

אם הייתי ראויה בעיניו כמו שהוא היה ראוי בעיניי.

ואני יכולה להמשיך לעשות הצגות מפה עד סוף חיי,

תאילנד, או חבר,

אין שום דבר שמחייה אותי.

אין שום דבר שמחייה אותי.

אין שום דבר שמחייה אותי.

לחדול?

 או אולי לחכות,

אולי זה לא הסוף.

והלוואי שזה יהיה טוב,

הלוואי שיהיה לי סוף טוב,

ואיך מעלימים זכרונות.

איך?

איך מעלימים את התמונה מהראש שלי שאתה עם מישהי אחרת על מיטה חמה?

איך מעלמים,

איך מחשיכים את הכאב החד כתער הזה שלא מפסיק לקרוע לי את הלב כמו מסור משוננת?

אולי יום אחד תבין,

כמה שאהבתי,

אולי,

יום אחד.

כשאני לא אהיה פה יותר,

וימצאו אותי מרוחה על המיטה,

מעניין אם ידעו שכל מה שעבר לי בראש זה-

איך יכולת לוותר עליי?