וגם למה חזרתי עכשיו בכלל? חחח
כמה דברים עברו מאז שכתבתי פה פעם אחרונה...
נסעתי לארצות הברית במשלחת של משרד הביטחון, השתחררתי, החלטתי שאני רוצה להיות וטרינרית, ועכשיו אני לומדת לפסיכומטרי.
חורשת כמו שבחיים שלי לא חרשתי. משו מפחיד.
אני חושבת שאיפשהוא לאורך הדרך, ואני לא יודעת איפה, מצאתי את עצמי שוב. עצמי שאיבדתי לפני כל כך הרבה זמן, ואני ממש מאושרת.
כן, אני מאושרת בלי גבר שישלים אותי. וזאת פעם ראשונה שאני יכולה לומר זאת בלב שלם.
אני לא מוכנה יותר שיפגעו בי, ואני מאוד בוררת את האנשים סאני באמת סומכת עליהם. כרגע יש רק שניים כאלה. בימים טובים 4.
לא מאמינה איך הצלחתי לנתק את הקשר עם מי שהייתה כל כך קרובה אליי במשך כל כך הרבה זמן, שהיתה אתי והרגישה את הכאב, והבינה אותי כעברה עליי התקופה הכי קשה והכי כואבת.
קשה להתנתק מאחות, אבל עשיתי את זה. בדמעות. שהיא לא ראתה ולא תראה שוב לעולם.
מה אפשר לומר? כבר סלחתי לה בעבר, אבל יש גבול, ונפגעתי ממנה פעם אחת יותר מדי.
איך יום אחד חבר קרוב שלך אומר איזה משהו שתופס אותך לא מוכן, ואתה קולט. אתה קולט כמה האנשים שמסביבך השתנו ואתה כבר לא מכיר אותם.
אני מרגישה חזקה. נחושה. מלאה באמביציות ושאיפות.
אני יודעת שאני אגיע לאן שאני רוצה להגיע.
עד כמה שהלימודים לפסיכומטרי לא קלים לי (המוח שלי פשוט מת בצבא, זה מטורף, אני לא זוכרת שום דבר שלמדתי), אני אפילו מצליחה להנות מהם. כל יום אני נזכרת ש"החיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות", ואני מניחה שזה הפך לסוג של מוטו בשבילי.
אפשר לומר שזה כמו "קרפה דיאם" ;)
אחותי חגגה 30 לפני שבוע בערך, וערכנו לה מסיבת הפתעה. הכנתי לה גם סרטון, שבו צילמתי את כל החברים שלה והמשפחה מברכים אותה. זאת היתה הפקה מפרכת.
רציתי גם להוסיף תמונות ילדות שלה לסרטון, מה שהביא אותי להעלות זכרונות עם אלבומי התמונות המוחרמים. אלה שמוחבאים עמוק בתוך הארון בחדר הספריה, שחס וחלילה אבא לא יראה.
אז מצאתי תמונות שלה. וגם ראיתי תמונות של איך שהמשפחה נראתה לפני שהוא מת.
"פאק, הם אשכרה היו משפחה מתישהו", זה מה שעבר לי בראש.
הם היו יוצאים לטיולים ביחד, וצוחקים ונהנים. והאחים שלי היו קרובים. מאוד.
השם שלו עלה כמה ימים אח"כ בשיחה עם אמא ואחותי (אבא כמובן לא היה בטווח שמיעה). אני אוהבת כשהן מעלות זכרונות עליו, ועל איך שהוא היה. זכרונות שלי אין כל כך.
זה גורם לי לבכות שוב שוב לדעת שהוא היה כל כך מצחיק ושובב, וכמה היה לנו במשותף.
מסתבר שהוא היה דג את הכלבים וזורק על אנשים ברחוב דברים מהמרפסת.
יום אחד מישהו שפגעה בו עגבנייה מהקומה ה-5 עלה לברר מי זרק עליות ונתקל בפוקרפייס מטורף.
אני כל כך מתגעגעת אליו שזה לא ייאמן. אבל זו כבר לא התחושת ריקנות שהייתי מרגישה פעם. זה נטו געגוע.
מעניין מה הוא היה חושב עליי אם הוא היה בחיים היום... הוא היה גאה בי? סולד ממני? או שהיה בינינו חוסר תקשורת כמו הקשר ביני ובין אחותי?
השיר של כריסטינה אגילרה "כאב", תמיד גורם לי לבכות. אני הולכת לתרגם אותו כדי שתבינו למה:
נראה כאילו זה היה אתמול, כשראיתי את פניך,
אמרתי לי כמה אתה גאה בי, אבל הלכתי
אם רק הייתי יודעת מה שאני יודעת היום
הייתי מחזיקה אותך בזרועותיי,
ולוקחת את הכאב
תודה על כל מה שעשית,
אני סולחת לך על כל הטעויות שלך
אין משהו שלא הייתי עושה
כדי לשמוע שוב את קולך,
לפעמים אני רוצה לקרוא לך,
אבל אני יודעת שאתה לא תהיה שם
אני מצטערת על שהאשמתי אותך
בכל הדברים שפוט לא יכולתי לעשות
ופגעתי בעצמי בזה שפגעתי בך
לפעמים אני מרגישה שבורה מבפנים,
אבל אני לא מודה
לפעמים אני רק רוצה להתחבא
כי זה אתה אליו אני מתגעגעת
וכל כך קשה להגיד להתראות,
כשזה מגיע לזה
האם תגיד לי שטעיתי?
האם תעזור לי להבין?
האם אתה צופה בי מלמעלה?
האם אתה גאה במי שאני?
וזה ממשיך וממשיך, אבל זה העיקר שמדבר אליי.
לנצח אחי, אזכור אותך תמיד.
וניפגש בסוף, אתה יודע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
