צרוב ברגש

או.קי. אז רק עוד שש שעות אהיה ממש בת ארבעים. סו וואט?

פאק איט.

החלטתי ללכת כאן בניגוד מוחלט לאופי הפולני שלי ולכתוב לעצמי ברכה ממש ממש יפה, כי קראתי איפושהו שלפעמים אתה כותב מכתב כזה, כמו מכתב בקשה - לאלוהים, לקוסמוס, למה שלא יהיה, ורוב הסיכויים שתקבל את מבוקשך. וגם אם לא, אז מה? אז כתבת.

אז ככה:

ברשימת המצאי לארבעים השנה שחלפו אני יכולה למנות:

12 או 13 מעברי דירה (לא זוכרת בדיוק).

שתי יבשות בהן גרתי, ושתי שפות שאחת מהן שפת אימי, והשניה (אנגלית - או יותר נכון אמריקאית) היא לא שפת אימי, אבל אהובה עלי וחביבה עלי - כמו מין אחות צעירה כזו.

המון חברים, מכל מיני שכבות בחיים שלי - שחשובים לי מאוד. כמה חיתוכים כואבים הכרחיים, כמה ידידויות או חברויות שהתמסמסו בדרך, אבל בגדול - מי שחשוב לי - פה איתי עכשיו.

שמונה עשרה שנה (טפו!) עם בן זוג אחד.

שלושה (טפו חמסה!) ילדים יפיפיים, חכמים, רגישים, מתוקים ומקסימים במיוחד.

שני הורים (טפו) שאני אוהבת.

אחות אחת (כפרה עליה) שאני אוהבת אהבת נפש.

שבע שנים במקום העבודה האחרון שלי. טוב לי בו.

צלקת אחת בשיפולי הבטן, וצלקת אחרת ברגל שמאל.

כל השיניים עדיין במקומן. כך גם השיער. שערות לבנות - אין עדיין.

שנתיים וקצת בישרא. שנתיים חשובות.

אחת וחצי סדנאות כתיבה. וזו רק ההתחלה. כנראה.

והיום חשבתי לי שכך אני רוצה שגם יהיה - אותו בן זוג, אותם הורים, אותם ילדים, אותה אחות, אותם חברים שאני כל כך אוהבת. בריאים, מאושרים, סביבי, תמיד, כמה שרק אפשר.

לכתוב - לכתוב לכתוב לכתוב.

לא לפחד! כמעט משום דבר. להמשיך להתאמן בלא לפחד.

ולאהוב אותי מאוד - כי אני די נחמדה בסך הכל!

וחייבת חייבת לכתוב פוסט על מהותה של דרורית. כל מיני ארועים בחיי בזמן האחרון כמעט שיכנעו אותי שהיא צריכה ללכת בשקט לעולמה, אבל החלטתי שלא. מה עשתה רע המסכנה? לא מעלה בכספים, לא אנסה עובדי ציבור, לא הוליכה אזרחים וחיילים מסכנים במלחמת שולל. שתשאר ותחגוג איתי גם כן. וביננו, האלטר אגו הזה עושה לי רק טוב לעור הפנים. (מומלץ גם סקס מצויין, בלי קשר.)