צרוב ברגש

יש מין תופעה כזו בעולם החי שברווז (אווז? לא משנה.משהו שמגעגע ויוצא מביצה) שזה עתה נולד, רואה את הדבר הראשון שמופיע מולו, ומחליט שזו אמא שלו. עכשיו, ברוב הפעמים זו אכן אמא שלו (למזלו) אבל לפעמים זה לא. זה יכול להיות גם בנאדם, ואז אותו דונלד דק ילך בדבקות מטופשת אחרי אותם מגפי גומי (נניח. כי הרי, מה תנעל ליד מקום בו נולדים ברווזים? נעלי עקב?) לכל מקום. נדמה לי שזה נקרא הטמעה. או הדבקה, או הידבקות, או משהו אחר. אין לי כוח לחפש בגוגל.

השבוע חשבתי שגם לי יש זוג מגפי גומי כאלה, מטפוריים, אליהם נדבקתי, או נטמעתי,  אומנם לא בלידתי, אבל אולי בלידתי השניה, סביב גיל ההתבגרות, גילאי 16-20. שנות השמונים בחיפה הן כנראה הדבר הזה, כי עברו 20 שנה ועדיין הדברים שראיתי אז, ושמעתי אז וחוויתי אז, השארו אצלי מכוות אש כזו, בזכרונות, בנפש, שלא נראה לי שכבר אשתחרר מהם.

כשאני התקבעתי על מה שהתקבעתי בשנות השמונים, מסביבי היו עסוקים רוב החבר'ה ב"להעריץ". העריצו בעיקר זמרים וזמרות, וגם קצת כוכבי קולנוע וטלויזיה, אבל פחות. ההערצה בדרך כלל כללה - פוסטרים של הנערץ/ת (שאותם קישטו הרבה פעמים נשיקות לוהטות בשלל צבעי ליפסטיק, שיטה מעולה להתאמן וגם להתאים את גוון הליפסטיק ליציאה, שלא יהיה חזק מידי), שמירת כל ממורבילייה של הנערץ - מתמונות, תקליטים, חולצות עם הדפסת פניו, כרטיסים מהופעות אם היו, כל בדל אינפורמציה וכו', וכמובן דיבור אינטנסיבי שלא לומר אובסיסיבי על הנערץ.

יש כאלו שהגדילו לעשות - למשל - שכנה שלי, מהבית ליד. היא הייתה צעירה ממני בשנתיים והעריצה עד חורמה את בוי ג'ורג' הידוע היום יותר כ"זמר עבר שנפל לסמים הקשים ולהרגלים הביזארים ואף אחד לא מבין איך פעם זכה לתהילה". היא שינתה את שמה לסיגל-בוי ג'ורג', ואף חרתה את שם הנאהב על זרועה, נדמה לי שבעזרת זכוכית שבורה של בקבוק בירה אקראי. נהדר. עוד חברה, ממש טובה שלי, מהכיתה - העריצה עד חורמה את רוד סטיוארט. היא חלמה עליו, דיברה עליו, נשמה אותו, וחיה דרכו במשך כמה שנים טובות. עיקר הכיף שלנו היה לעבור לידה בהפסקות וללחוש באוזנה בסקסיות "רוד, אני רוצה את השנדי שלך" בזמן שהפרסומת המחרידה הזו כיכבה על לוחות מודעות במרכז הכרמל.

אין  לי מושג איך ילדים "מעריצים" את מי שהם מעריצים היום. אני מאמינה שהדברים לא השתנו עד כדי כך. אין חדש מתחת לשמש. בנות שש עשרה עדיין צווחות ומתעלפות בהופעות של כוכבי רוק, ובני טיפש עשרה עדיין בוהים בפוסטרים של שחקנים אלו או אחרים, מייחלים להיות הם עצמם כאלו שיגדלו, או לפחות למצוא להם בן זוג דומה, בנוי לתלפיות.

ובעצם, כל השיממון הזה שכתבתי פה (וסליחה משני קוראיי שהחזיקו מעמד, זה תיכף נגמר!) בא להסביר את מהותה של הדרורית בחיי. בעצם, כמו שאני תופסת את זה, לקחת לעצמי ניק שכול כולו בעצם "הערצה" לדמות של מישהו, ניק שהפך להיות בשנתיים האלה לאלטר אגו מאוד אהוב עלי, זו מחווה אדירה לשנות השמונים שהשפיעו עלי כל כך. דווקא היום, בגילי המתקדם, יש בזה משהו שמשמח אותי, ששומר עלי צעירה, שמצחיק אותי, שעושה לי נחמד. מי יודע, אולי תיכף אחזור לתלות פוסטרים בחדר, או אאסוף מפיות, או ארצה לשתות את השנדי של רוד.