צרוב ברגש

היינו בנות 18 והיה קיץ. את היית לפני ההליכה לנח"ל והיתה לך תספורת כל כך קצוצה שהחבר'ה בגרעין היו טופחים לך על הפדחת ושרים "תתגייס לצנחנים יא בן זונה." אותי אני כמעט לא זוכרת. אבל הייתי בהירה, ואת היית כהה והיינו החברות הכי טובות בעולם, מגיל 4 בערך, ונסענו ביחד לשישי-שבת לבד בירושלים, למנזר בעין כרם.

ישנו במין בונגלו קש כזה, ודיברנו כמעט כל הלילה, ואת היית תמיד נרדמת לפני.

טיילנו המון בסמטאות והיינו פוגשות בקביעות חמור אחד לבן שהיה מסתובב שם, אשכרה חמורו של משיח, רק שבמקרה הזה

הוא היה שייך לנזירות מהמנזר.

אני חשבתי שאני בהריון, שוב, ואת היית החברה המושלמת. לא שופטת, לא אומרת לי מה לעשות, רק כל כך שם איתי,

וזה היה נפלא.

אני זוכרת חום ויובש בחוץ וקרירות בפנים והמון קשתות ומבני אבן. את במכנסי שרוואל לבנות ואני בקצרות, אחוזות אחת בשניה כל כך חזק. שניה לפני שאת הולכת לנח"ל ואני נזרקת לשנתיים השחורות שלי בצבא.

ואז, בנסיעה הביתה, באוטובוס שיורד דרך שער הגיא, את אולי נרדמת לידי, ראשך על כתפי, ואולי לא.

ואני נשענת קדימה, לקרוא מעבר לכתף של מישהו שישב בספסל לפנינו וקרא עיתון, ואני קוראת ששייקה אופיר מת,

ופתאום אני רוצה לבכות, כמו עכשיו, כשאני חושבת כמה אני אוהבת אותך וכמה זמן לא אמרתי לך את זה.

***חזרתי מניו יורק והיה מופלא, ומבלבל, וכיף ויש הרבה חוויות וגם עליהן אכתוב, בקרוב.