צרוב ברגש

הקיץ הזה הוא אקלקטי מחד ובלגן מאידך. חום לחות ועקיצות יתושים כואבות, ילדים בבית, ליכלוך ורעש, ואני שנעה ונדה בין מצבי רוח שמחים ופנטזיות חוצות ארצות ואקלימים לבין דאונים משמימים וכאובים.

בלגן ואלקטיקה (יש כזו מילה בכלל? אולי הרגע המצאתי אותה?) יש גם במ.פי שלי. שירי סטילי דן ישנים, לצד ג'ו ג'קסון האהוב, אלביס קוסטלו החדש שנח בשלווה בשכנות לאוליביה ניוטון ג'ון ומייקל ג'קסון השם יקום דמו. גם מבחינת הטעם המוזיקלי שלי אני יכולה לקום בבוקר במצב רוח של מסיבת הדיסקו של כיתה ז' באולם ההתעמלות של בית ספר, וללכת לישון אישה (בשלה? יאק. כנראה) בת ארבעים וחצי, אוטוטו יומהולדת 41, תודה ששאלתם.

אבל האמת היא שהדבר הכמעט יחיד היום שמאפס אותי באפס אנד דאונז שלי היא מוזיקה. אני יודעת שאני במצב נפשי ממש רעוע אם אני לא שומעת מוזיקה בכלל, כלומר, לא רוצה אפילו לשמוע מוזיקה, אבל טנק דה גוד לורד - לשם לא הגעתי עדיין.

אז יש פיל גוד מיוזיק, ויש כזו שעושה אדרנלין, אבל עליתי על סוג מאוד מסויים של שירים, לאחרונה, שאני קוראת להם

uplifting - כאילו, רוממות רוח (זכויות יוצרים לגרייניק & אלתרמן על המילה). בניגוד לזקיפות קומה לאומית, דווקא פה אני נורא בעד. זה לא משהו שש אלי קרב כזה, והאמת היא שגם לא מדובר במוזיקה מחרמנת לשמה (ע"ע זקפה) למרות שכבוד המוזיקה ההיא במקומה מונח (חוזרת למייקל זכר צדיק לברכה שאני שומעת בלופ את human nature שלו. סקסי!) אלא שירים שאשכרה

make your heart swell וסליחה על הלועזית. יתכן שיש בהם מקור של גוספל, של מקהלה, אבל לעיתים זה משהו בשיר עצמו, איזושהי הרמוניה שעושה מין רגש כזה... נו, של רוממות. אודה ואתוודה שחלק מהשירים ברשימה הזו נגועים, ירחם השם, במידת קיטשיות בלתי מבוטלת, אבל זה מה שיש! ועם זה ננצח.

טו מייק איי ורי לונג אנד בורינג סטורי שורט - הנה כמה שירים כאלה, שעושים לי את זה. ואולי שלושת הקוראים/אות הנאמנים שנותרו לבלוג שלי גם ישמחו לשמוע אותם ואף להציע שירי זקפה מוזיקאלית משלהם.

אז הראשון ברשימה הוא קרלי סיימון המופלאה והנערצת. הישר מתוך הסרט הנהדר "נערה עובדת". ניו יורק, המעבורת, התסרוקת המזעזעת של מלני גריפית! והמשפט הנהדר coffee? tea? me?

או.קי. מעבר חד וביזארי! בזכות ילדיי שיהיו בריאים הכרתי את יצירת המופת שנקראית High School Musical. אז כן, זה סכריני, אז כן זה טראש רציני, אבל! השיר הזה עושה לי זיקפה מוזיקאלית. סו סו מי!!! זאק אפרון, או שמא צריך לקרוא לו זאק עפרון/י? הא.

אז יש התחלה קצת ארוכה, והאיכות לא משהו, אבל זקפה מובטחת... לאוהבי הז'אנר הסמרטוטי כמובן.

חוזרים לקלסיקה. אפרופו קלסיקה - שמתי לב שזו המילה שלי לקיץ המבולגן הזה. כל דבר הוא "קלאסיקה". דוגמא - ג'ון היוז נפטר לא עלינו. שברון לב אמיתי. אני מזילה דמעות תוך כדי זכרונות על "מועדון ארוחת הבוקר" וחולקת את ריגשותי עם אחותי. הבכור מתערב בשיחה "מה זה מועדון ארוחת הבוקר" אני בתשובה "או. זו קלאסיקה." אבל ברצינות. השיר הבא, הוא הכי uplifting שיש. שיר הכי כנסייתי שיש מבחינתי, והקליפ מקסים. זקפה מוזיקאלית סטייל ה - fab four - רצ"ב:

עם התחלנו עם זקנים, נמשיך עם זקנים! איכשהו השיר הזה גם מתקשר לי לאותה תחושה - אולי כי אני הכי זוכרת אותו מהסצינה הפותחת של "החברים של אלכס" והייתה שם כנסייה, ונגינת אורגן... I saw her today at the reception. גוספל.

ושוב, במעבר די חד, לפאנקי - שבעצם יש לו שורשים עמוקים וחזקים בגוספל, בשירת מקהלה, במשהו כל כך soulfull כזה, שישר עושה לך את האפליפטינג ההכרחי. אולי אפשר גם פייסליפטינג על הדרך? המ. מתה על השיר הזה, יותר אפילו במקור הפול מקרטניאי שלו. והמילים הורסות אותי. אמת ויציב, לכל אורך חיי, תמיד יש מישהו או מישהי שאני חייבת להכניס לחיי. לפעמים אני אפילו מצליחה! (וכתבתי על זה מזמן פוסט. קטע).

והנה עוד זמר אהוב עלי כל כך, פול סיימון. השיר הוא באמת מין שיר כזה, שמתבקש לשיר אותו עם מקהלה, זמרות ליווי וכאלה, והנה גרסה אחת, אשכרה עם ה sunday choir - רק נורא מצחיק שהכתוביות ביפאנית! זה נותן לזה טוויסט אחר. של סושי אולי?

וגרסה אחת עם זמרי ליווי קצת אחרים, פרוותיים יותר. מתה על זה. פטיש לבובות פרווה זה גם מאוד אפליפטינג. מאוד.