צרוב ברגש

כמעט שלוש שנים הבלוג הזה שלי קיים, ואני מרגישה איך קשה לי יותר ויותר לכתוב. אין לי מושג אם זו עלגות כללית שהשתלטה לי על החיים, אולי זו סניליות בגיל מוקדם, אולי זה פחד ורצון של אובר שליטה על המילים שלי, ואיך הן נקראות או נראות בעיני אחרים, כך או כך הפוסטים באים בקושי והרבה פעמים יש לי רצון פשוט לוותר, to let go להגיד שדרורית והמקום הזה שלה פה שירתו אותי יפה, עשו בשבילי המון (הנה, מחשבה - דרורית עשתה לא אני עשיתי, פיצול אישיות שאני חשה אותו הרבה, למרות שבעצם דרורית זו הרי אני, אני עשיתי ואם אני בוחרת או לא יכולה יותר לעשות זה אותו צד של אותה מטבע) והגיע הזמן לפרוש, אם לא בשיא, אז לפחות לא ב-rock bottom. אבל לא. כנראה שלא, או שאולי עוד לא. אין לי מושג למה, אבל אתמול חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהבלוג הזה הוא בשבילי a room of my own - כנראה שעכשיו הוא די ריק, אולי מלוכלך ומלא אבק, ואני נכנסת ויוצאת ממנו מהר, כי יש פה גם זכרונות שלפעמים מכאיבים לי, מזמנים אחרים בישרא, זמנים אחרים מעצמי, כשהמילים זרמו בקלילות, אפילו נשלפו מהשרוול והצליחו לעורר תגובות שונות ומעניינות אצל די הרבה קוראים, אבל אז מה? סו פאקינג ווט. אז עכשיו החדר משלי הוא כזה, ופעם הוא היה אחר, ואם אצליח לשמר אותו, עוד חצי שנה, או עוד שנה או עוד שלוש הוא שוב יתהפך לי, ואני לא מוכנה לוותר עליו, ועל מה שהוא עשה/עושה עדיין בחיים שלי.

ובנושא חדרים, ובתים - והבית הפיזי, שלי ושל המשפחה שלי יותר במדוייק.

את הבית הנוכחי שלנו, הדירה שאנו חיים בה, קנינו כשהבכור היה בן שנה וקצת. בדיוק לפני 12 שנה. אנחנו חיים בה, און אנד אוף (יצאנו לגלות בדירה אחרת למשך שלוש שנים וחזרו) כל השנים האלו. קנינו אותה שלושה, כעת אנו חמישה.

אין לי מילים לתאר עד כמה הבית הזה יקר לי. כשאני מנקה אותו אני חושבת על זה הרבה. הוא קטנטן למדי - במיוחד עבור חמש נפשות - אבל הוא כל כך, כל כך שלנו. אני מכירה כל בליטה בקיר, כל סדק בכל בלטה. חייתי במשך ארבעים שנות חיי באחד עשר או שנים עשר בתים, מהילדות ועד להיום - ואף פעם לא היה לי בית כזה שהוא כמו בנאדם.

מצד אחד זה רע בעיני. במהותי אני מאמינה שבית - בית פיזי הוא כלום חוץ מקירות ורהיטים. הוא חפץ. וכמו שאסור להחפיץ אנשים, כך אסור להאניש חפצים, או בתים. הבית האמיתי אמור והוא אכן האנשים האהובים עליך, ואתה עצמך. הרבה פעמים אני מסתכלת בטלויזיה, נגיד, באנשים שאיבדו את הבית שלהם בשל אסון טבע או קטסטרופה אחרת, ותוהה איך הייתי מרגישה במקומם. חוץ מאשר הנוראות בלאבד את כל מה שיש לך ולהיות חסר כל - הפחד האיום שלי הוא מהאבל שאתאבל על הבית הזה, שהוא אנחנו. שמשהו מנפשנו ילך לאיבוד איתו ולא נוכל להשיב אותו - את החלק החסר, הנפשי, לא הפיזי.

מצד שני אין נפלא מכך. אני מאוד אוהבת את העובדה שבאנגלית יש שתי מילים שמתארות בית: house ו-home.

אין ספק ששלנו הוא המושג השני. בית ביתי. נמל בית. הבית שלנו.

כשאני הולכת לישון במיטה שלנו בלילה, כשאני רואה טלויזיה בסלון, שאני גולשת במחשב והילדים רועשים וסואנים סביבי, כשאני יושבת בחדר של הילדים ורואה ושומעת את הבנים מג'מג'מים על הקלידים ועל הבס, לבשל במטבח שלנו, לאכול כולנו ביחד, או כל אחד לחוד בפינת האוכל - בית, בית, בית - ביטחון, אהבה, שייכות, שקט נפשי.

אולי לכן אנחנו לא עושים המון מאמצים לצאת ממנו, למרות שכבר ממש צפוף לנו. למרות שכבר ממש הגיע הזמן שלכל אחד תהיה פינה משלו, גם לי שמתחרפנת הרבה פעמים מכל הביחדנס הזה, במטרג' כל כך קטן.

אז הנה עוד סיבה שיש לי את הבלוג הזה. הוא לא בית פיזי, אבל הוא בית וירטואלי. ואם לא בית, אז חדר, או חדרון, או מקום רק שלי, וגם הוא home - וזה מצויין ועושה מסג' לנפש.

וזאת גם הברכה שלי לראש השנה, וגם הקישור לנושא החם, ששנים לא קישרתי אליו, איפה תהיו בחג? אז אנחנו נהיה בבית. וזה גם מה שאני מאחלת לכל אוהביי וחבריי - שהשנה הזו תרגישו, לפחות במקום אחד - בבית. אם זה בבית פיזי, חדש או ישן, אם זה בחיק האהובים שלכם, אם זה עם עצמכם, לבדכם, כי ברגע שאדם הוא בית לעצמו, אני מאמינה שהוא יכול לבנות בית עם עוד מישהו, לא משנה מי המישהו השני הזה, כי אין כמו הבית (ושימו לב there is no place like home משננת לעצמה דורותי שחוזרת מארץ עוץ, ולא there is no place like the house).

וזה גם מה שאני מאחלת לעצמי השנה, שארגיש בבית - במיוחד עם עצמי, קודם כל, ושהאנשים שפגשתי בשנה החולפת (שהצטרפו למאגר חברים מופלא שיש לי. אין טובים מהם) ימשיכו להיות לי בית ושהלוואי שגם אני אהווה בית להם. אמן.

והשיר הזה מופלא, ולמרות שהוא מדבר על our house ברור שהוא מדבר על home.