צרוב ברגש

בטיפול הדיקור שהיה לי לפני כמעט שבועיים, המדקרת סיפרה לי על שיטות וגישות שונות בתחום הדיקור. בין השאר היא אמרה שבכתבים הסינים העתיקים, עליהם נסמכים בעצם כל המטפלים שמשתמשים בשיטה כיום יש משהו שנקרא One Needle Technique - ובעצם רק המאסטר של כל המאסטרים, ה"הגדול בדיקור" יכול להשתמש בשיטה הזו, כי עם מחט אחת (!) הוא יודע ב-ד-י-ו-ק איפה לדקור את המטופל, ועם המגע היחיד הזה, המכוונן כל כך - הוא פותר מכלול של בעיות גוףנפש, באבחה אחת של דקירה עדינה.

מאז הסיפור שלה לא יוצא לי מהראש. אפילו עשיתי חיפוש על העניין בגוגל, אבל לא מצאתי חומר. מה שאומר שיש דברים שנשארים אצל המאסטרים הגדולים, העתיקים, ולא גולשים לתוך האינטרנט של ימיינו, ומשהו בזה מוצא חן בעיני, אני חייבת לציין.

והבנתי רק עכשיו שבעצם זה מה שאני מחפשת - את המחט הבודדה הזו, את החוד הזה שאיתו אני אדקור בעדינות את עצמי, את הנייר, את הסובב אותי, את הקוסמוס ואקבל תשובה אחת, מיידית, מהדהדת, משנת-כל.

ואני כל כך, כל כך לא שם. כי אני לא מאסטר בכלום. כי אני לא רוצה להיות מאסטר, כי אני אוהבת לחפש, ולגשש, והדרך לחיפוש הרבה יותר מעניינת הרבה פעמים מהגילוי או המציאה עצמה. כי אני אוהבת לנסות שיטות שונות, מחטים רבות, לדקור איתן בעדינות את עצמי ואת הסובב, וגם כי אולי מה שטוב למאסטר הגדול בסין הרחוקה לפני אלפי שנים בכלל לא רלוונטי לחיים שלי.

מה שכן, לפעמים בדרך, פוגשים אנשים שהם המחט היחידה הזו שלך, לאותו הרגע. כמו בסרט "ניו יורק, ניו יורק"  של סקורסזי, שם רוברט דה-נירו פוגש בלייזה מינלי ויודע שהיא זו האחת שלו, גם מבחינה רומנטית וגם מבחינה יצירתית והוא אומר לה שזה נקרא Major Chord אותו אקורד מאז'ורי, אותה מחט בודדה, זה בדיוק זה. ואני מרגישה עשירה יותר בזכות האנשים האלו שאני פוגשת.

ואולי גם בזכותם אני אלמד, או אלמד את עצמי למצוא את המחט הבודדה הזו, את האקורד המאז'ורי הזה, כל יום, גם בחיים שלי, ובמיוחד ביצירה.