צרוב ברגש

הבנתי שהנושא "החם" של ישרא היה מתישהו "למה בחרתם את השם/כינוי המסויים הזה לבלוג שלכם."

בגלל שאני כמעט לא כותבת, פיספסתי את העיתוי, אבל חשבתי עליו, וזה החזיר אותי לראשיתו של הבלוג הזה, כמעט בדיוק לפני שלוש שנים (אוקטובר, 2006). אני זוכרת מין "עומס" של דברים רגשיים שישבו אצלי בבטן ובלב שהרגשתי צורך להוציא אותם החוצה וגם לחלוק אותם עם אנשים אחרים, שיקראו גם. קראתי לבלוג "צרוב ברגש" כי זו הייתה התחושה המדוייקת שלי - דברים תרבותיים שעשו בי מכוות אש ממש, בנפש, ושרציתי לכתוב עליהם, בכדי, אולי לשמר את ההרגשה.

ואכן, לאורך שלוש השנים שהבלוג קיים אני כותבת פה על סרטים, ועל תוכניות טלויזיה ובמיוחד על מוזיקה שצורבת אותי בצורה כזו, והנה, הפוסט הזה משלב סרט ומוזיקה בכדי שעוד אנשים יקראו, וידעו, ואולי יחושו גם, כמוני, את הצריבה הזו.

כתבו כבר המון, גם בעיתונות הניירית, וגם בזו הרשתית על "חמש שעות מפריז". על איך כתבו אותו, ואיך ביימו אותו, ומה אמר הבמאי  לשחקן, ועל התאונה של השחקנית היפה, ומה חשב התסריטאי לפני הכתיבה, תוך כדי ואחרי יציאת הסרט.

ואני לא ממש רוצה להוסיף, ולהכביר מילים, אבל רוצה לכתוב על הצד שלי, בתור אחת מן הקהל שצפתה בסרט הזה.

פעמים ראיתי אותו. בראשונה בטרום בכורה - ושם לא נכנסתי ממש לעובי הקורה מבחינה רגשית. אהבתי דברים מסויימים, הזדהיתי, צחקתי קצת, העינים טיפונת התלחלחו, אבל לא חשתי את מכוות האש שאני מחפשת בדרך כלל, ביצירות אמנות גדולות.

בפעם השניה הלכתי לבד, לקולנוע תל אביבי, שזו הדרך המועדפת עלי לראות סרטים. לא הקשבתי לקולות מסביבי, אלא שקעתי לחלוטין בסרט, במהות שלו, וכאן קרה לי הקסם שאני מחפשת באמנות - איבדתי את עצמי בתוך היצירה. טולטלתי רגשית. הגרון צבט לי, העינים דמעו, משקולת קטנה התיישבה על בית החזה. הייתי שם, איתם, על המסך, וכשיצאתי, לקח לי קצת זמן לחזור למציאות.

קסם.

ואחרי שעבר זמן, כמה שעות, כמה ימים, והמחשבות הפכו יותר שכלתניות, הרגש פינה את המקום לניתוח של הדברים, עלו בי שלוש נקודות שאותן אכתוב פה, על יצירת האמנות הזו שנקראת "חמש שעות מפריז."

עדינות.

תילי תילים של מילים נשפכו סביב מה הסרט הוא "לא". לא לבנון. לא מלחמה. לא רעש. לא גדול ועצום. לא ראש בראש. לא

מלחמת עדות. לא.

אבל פחות מדברים על מה הוא כן. והכי הכי בעיני הוא עדינות. תמצית העדינות. הוא לא ריק, הוא מלא - אבל מלא בג'סטות ובמגע ובניואנסים. לפעמים במבע עינים, או בריפרוף של ריס, שנמצאים בתדר תקשורתי אחר מזה שאנחנו רגילים לו. גם בחיי היום יום, וגם באמנות. במוזיקה, על המסך הקטן והגדול. אנחנו חיים ברעש כל כך חזק, פה, במדינה הקטנה הזו. רעש פיזי ורעש נפשי. זה נס בעיני שנעשה פה כזה סרט. שלא צועק לך באוזן, אלא לוחש. שנוגע בך ברפרוף. ששואל לפני שהוא פולש למרחב הפרטי.

כך הוא המגע של הגיבורים זה בזו, וכך גם המגע של היצירה בקהל שלו. בעדינות. ברכות. בשקט.

אין אמת מוחלטת.

בהיותי קוראת קומפולסיבית של חומר באינטרנט קראתי גם כמעט כל ביקורת שנכתבה על "חמש שעות". והביקורת שהכי אהבתי והכי נגעה לליבי היתה ביקורת שנכתבה בעיתון קנדי שאמרה:

 Five Hours From Paris works because it doesn’t take sides. It doesn’t tell you how to feel or whose side you should be on. It doesn’t make the lives of its characters out to be more or less significant than they plainly appear on the screen

אבל בעיני יש משהו בסרט שהוא אף גדול מכך, וחשוב ויוצא דופן. לא ראיתי כמעט סרטים, או יצירות אמנות שמראות את מורכבות האהבה כמו הסרט הזה. בלי לספלייר יותר מידי אומר רק שהסרט מראה, ובאומץ, שכן אפשר לאהוב יותר מאדם אחד בזמן נתון.

שיש כמה סוגי אהבה (רומנטית). שזה בסדר גמור. אין פה מוסרנות ומצד שני אין פה התרת מוסר, אלא רק הבנה עמוקה של נפש האדם ונפש האישה (לא שאישה היא לא אדם, היא אולי פשוט אדם יותר מורכב, סליחה קוראיי הגבריים... באשר תהיו). לא שחור ולבן, אלא אפור עדין ולא משמים, אלא מלא ברגשות ובמנעדים שונים ומרגשים. איזה יופי.

The Sound of Music

יש לסרט פסקול יחסית עמוס בשירים. דווקא אלי שנסונים צרפתיים פחות מדברים, אבל בצפייה השניה, העמוקה, בסרט הבנתי פתאום את הכוח של המוזיקה על הגיבורים, ואת המוזיקה שלאוו דווקא נשמעת, אלא יותר מורגשת. בסצינה אחת במיוחד, יגאל, הגיבור, מקשיב למוזיקה, ולינה, אהובתו, מצטרפת אליו והם מקשיבים ביחד. העינים הפעורות, ההתרגשות, הלב ההולם במשותף כשהם חולקים את הרגע הזה, היה חזק מאוד, ודיבר אלי כל כך. הם מדברים בינהם גם דרך המוזיקה, ויפה שגם הצלע השלישית במשולש, בעלה של לינה, גרישה, גם הוא בעניין, דווקא. גם לו יש את הדיבור עם המוזיקה, ודרך המוזיקה. זה שם כל הזמן, בצורה מדוברת או לא. המוזיקה היא חלק מהאהבה. היא האהבה. היא הכוח המניע.

שוב, קסם.

לסיום סיומת: העינים.

אומרים שהעינים הם החלונות לנפש האדם. העינים של לינה ויגאל מדברות הרבה מאוד. יותר מהמילים בינהם.

והנה, גם פה, עינים. ודמעות.