צרוב ברגש

יותר מכל הופתעה עליזה מהמשיכה שלו אליה. מעולם, בכל שנות יחסיהם המשותפים לא התייחס אליה נמרוד ביותר מחביבות, משל הייתה בת דודה שניה במעלה, או איזו קוזינה מרוחקת. בהיותו אדם נוח לבריות, ודיפלומט גדול ביחסיו עם כל שאר העולם, הניחה עליזה שגם היא נכללת בקהל האנשים שנמרוד פשוט... נחמד אליהם. כשהייתה פונה אליו במייל, או מתקשרת אחת ל... לשאול שאלה או להזמינו לארוע גדול של החברה היה נענה ברצון, בנימוס, אך גם בריחוק.

על חייו הפרטיים לא ידעה כמעט כלום. ידעה שהוא נשוי, ויש לו בת אחת, בת טפשה-עשרה. מכיוון שתמיד היה מגיע לאירועי החברה לבדו, לא ראתה את אישתו או את בתו מעולם, אבל שמה לב כי הוא עונד טבעת נישואין כבדה, מזהב לבן, שנראתה למרחוק על ידיו העדינות, שהיה בהן משהו נשי.

ליומהולדתה החמישים קיבלה עליזה מתנה ממשפחתה, נסיעה לחו"ל. ללונדון. כמעט עשר שנים לא יצאה את הארץ, וכל הנסיעה נראתה לה כטרחה אחת גדולה ולא כמשהו משמח. מצד שני לא הייתה יכולה לדחות את הרגשות הטובים והאמיתיים שנבעו כלפיה, הן מצד בעלה והן מצד אחותה שהחליטו עבורה שהיא חייבת "להתאוורר" קצת, ודווקא לבד.

כשהמטוס נחת בשדה התעופה הבריטי, קידמו את עליזה שמיים אפורים, שנראו כפלדה יצוקה. כשיצאה משדה התעופה ריח האוויר שיכר אותה בזרות שלו, ובפעם הראשונה מזה שנים עלתה במוחה המילה "הרפתקה".

בבית המלון הקטן והמשפחתי שאחותה ובעלה בחרו בשבילה פרקה את המזוודה והחליטה שתצא להסתובב ברחובות ואולי לאכול משהו קטן, למרות שלא חשה עדיין רעב אחרי הארוחה המלאה שאכלה במטוס.

באותו יום הסתובבה ברחובות הקרובים למלון, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות נכנסה למסעדה קטנה, גם היא סמוכה למלון ואכלה להפתעה אוכל הודי. חלק מהמאכלים שלא היו מוכרים לה כלל ערבו לחיקה, וחלק מהם היו חריפים עד כדי כך שדמעות עלו בעיניה.

בלילה, למרות שחששה שלא תצליח להרדם לבדה, בחדר זר ובעיר נוכריה, נפלה עליה שינה מהירה וחטופה והיא התעוררה רק עם שחר, כשהאור החלבי הציץ דרך ווילונות הקרם הכבדים.

ביום השני, לפי התוכנית המדוקדקת שבנתה לה אחותה, שהכירה היטב את לונדון מנסיעות עבודה שלא הייתה מוותרת עליהן במשך שנים, הלכה למוזיאון הטייט. חמש שעות הסתובבה בין יצירות האמנות, עד שרגליה, בנעלי ההתעמלות החדשות כאבו ודאבו והיא חזרה למלון במונית, מרגישה כאישת העולם הגדול, משתרעת על הכסאות המרופדים, מידי פעם מחליפה בחיישנות מילה באנגלית עם הנהג, שהיה גם הוא, הודי.

בחדרה במלון החליטה לעשות לעצמה אמבטיה, וזאת אחרי שמצאה בקבוק של קצף, ורוד עם ציור של בת ים יושבת על צדף ומפריחה בועות, בצד האמבט.

כשהתחילה להתלבש לארוחת הערב, שמעה דפיקה מהוססת בדלת. היא הייתה בטוחה שזו החדרנית, או אחד מעובדי המלון שרצו להביא לה מגבות, או לבדוק אם לחץ המים בצינורות תקין. תמיד שמעה על בעיה של לחץ מים במלונות לונדון.

כשפתחה את הדלת הופתעה לראות את נמרוד עומד בפתח. הוא היה לבוש בסוודר מפוספס, מכנסי גברדין מגוהצים, ונעליים שחורות, מצוחצחות. עליזה חשה שלא בנוח, עטופה בחלוק המגבת העבה שמצאה במקלחת, שעל הדש שלו רקום בחוט בורדו לוגו המלון והכיתוב we aim to please.

אחרי החלפת מילות נימוסים הסביר לה נמרוד שהוא פה מטעם המשרד, ושאתמול בערב ראה אותה, מרחוק, יוצאת את המלון בדלת המסתובבת, אך לא הספיק לקרוא בשמה.

באותו הערב סעדה עליזה לבדה בחדר האוכל הגדול, והריק למדי של המלון. הצלי היה מצויין, ואחרי היסוס קל הסכימה גם לכוס יין אדום עליו המליץ המלצר, שהיה נדמה לה לפי שרידי מבטא מתחת לאנגלית הבריטית המוקפדת, שהוא במקור, הודי.

אחרי הארוחה יצאה לרחוב הלונדוני הקר, וצעדה במשך עשר דקות, על פי הוראות מדוייקות שנתן לה נמרוד. למרות שלא הבינה למה הזמין אותה, הם נפגשו למה שהוא כינה "דרינק" במסבאה קטנה , חבויה מאחורי דלת חומה וכבדה מעץ. נמרוד כבר ישב בשולחן צדדי וכשהגיעה הזמין לשניהם משקאות, לו בירה ולה, שוב, יין, ולמרות ששתתה בקושי מחצית מהכוס הרגישה שכל המסבאה, והרחובות הלונדוניים הקרים, ונהגי המוניות ההודיים, ויצירות האמנות בטייט מיוזאום מסותובבים סביבה, ותהתה בינה לבין עצמה איך תצליח להגיע בכוחות עצמה לחדרה, ולמיטה הרחבה והרכה, שאת מצעיה החליפו במקצועיות חדרנים וחדרניות זרים וכהים.

כשהגיעו ביחד למלון הציע נמרוד ללוות אותה לחדר. במהלך כל הערב דיבר נמרוד ללא הפסקה, בעוד עליזה מקשיבה בשקט, ומחשבותיה מידי פעם נודדות הביתה, לבעלה שבוודאי כבר חזר מהעבודה ואוכל ארוחת ערב של סלט קצוץ דק וביצייה, מול החדשות. נמרוד דיבר על העבודה, ואחר כך דיבר על ילדותו במושב קטן בשרון. על שלושת אחיו הצעירים ממנו שהחליטו לעזוב את הארץ, ועל אימו שאחרי מות אביו חלתה, והוא היחיד שמטפל בה, או בכלל מגיע אליה לארוחות יום שישי וחג.

עליזה הייתה מותשת, וכשנכנסו ביחד לחדר המלון ראתה שהמיטה הוצעה, השמיכה הופשלה ועל הכרית הונחו שוקולדים קטנים, בעטיפה ירקרקת עם כיתוב מוזהב seabreeze-pure milk chocolate.

המגע של נמרוד תפס אותה לא מוכנה. הוא נשען לעברה ונישק אותה, בלי שום הכנה מוקדמת. הנשיקה הייתה רכה ומתוקה וכששפתיו נגעו בשלה ועליזה עצמה אינסטינקטיבית את עיניה היא ראתה בעיני רוחה חוף ים סחוף רוחות, וריח של שוקולד מנטה עלה באפה, למרות שלנמרוד עצמו היה טעם של בירה, קצת מריר.

נמרוד הפשיט אותה בבהילות. שמלת התכלת שלה ריפרפה על לחיה כשהרימה את זרועותיה כמו ילדה צייתנית, שאביה מפשיט אותה לפני השינה והלבשת הפיג'מה.

ואחר כך? רכותה מול חוזקו. המגע שלו בעור שלה, ואצבעותיו הארוכות, שפתאום לא נראו לה נשיות בכלל.

בכל שלושים שנות נישואיה לא בגדה בבעלה. והנה. פה בלונדון.

עליזה לא הרגישה שנרדמה אבל כנראה שכן, כי הדבר הבא שקרה היה שפקחה עיניה ומיצמצה מול הקרן האפורה שגיששה את דרכה דרך החלון, שעכשיו אפשר היה לראות שהוא מלוכלך מאוד.

כתפיו הגלויות של נמרוד מילאו את שדה הראיה שלה. הוא שכב על צידו, ישן.

הן היו צרות, ושריריות, וחלקות. אפילו שערה אחת לא צמחה על הכתפיים האלו. אחת.

מעולם, בכל ימי חייה לא רצתה עליזה משהו כמו לגעת בכתפיים האלה. היא, שמעולם לא היה לה רצון חזק משלה. לכלום. רצתה מאוד ללטף את הכתפיים החלקות האלו, באצבע אחת, או בכל כף היד.

ידיה נשארו בחיקה. הכתפיים נשארו בשלהן. ישנות.

אחר כך, כשקמה ללכת לשירותים, ננעץ עצם קשה בעקב שלה. עליזה התכופפה והרימה את טבעת הנישואין. הטבעת הייתה כבדה. זהב לבן וקר.

בקצה הוושט שלה הרגישה עליזה בעירה.

יותר מידי אוכל הודי, חשבה לעצמה.