צרוב ברגש

If you can't beat them - join them

(היום בדרך לעבודה חשבתי שזה בעצם מה שמאפיין חלק ניכר מחיי עכשיו. המ.)

"מה אתם רוצים מאלוהים, אלוהים דווקא בסדר איתי, הוא לצידי!"

(המרכזי, תיכף בן 11, מסביר לאבא שלו ואח שלו, האתאיסטים, למה הוא מקפיד על הדלקת נרות כהלכתם, בחנוכה.)

מישהי  מקסימה כתבה לי השבוע לאמן את שריר הכתיבה. ועוד מישהי, נשמה טהורה, כפרהעליה, נתנה לי אלף חיזוקים במייל. ויש לי בראש תמיד את המורה שלי האהובה, שאומרת "לא להתקרבן!" ופשוט לכתוב.

וכמה זה קשה. זה הולך ונהיה קשה, לא יותר קל.

אבל בכל זאת, אסופת המלצות ולינקים לסופ"ש ובכלל.

קודם כל סרט. "ארץ יצורי הפרא." לא רוצה להגיד כמעט מילה. רק אומר שאחרי הצפייה הסתובבתי עם מין כאב כזה, בבית החזה, שנראה לי שרק צפייה נוספת בסרט קצת תפרק אותו. רגשי ביותר. יצירה שנוגעת בעצם בהכל - זוגיות, אהבה ואהבה נכזבת, הורים, ילדים, הורים כילדים, ילדים כמבוגרים. פחד, שנאה, תקווה, פרידה וגעגועים. אין הרבה יצירות כאלה, שעושות בכזה קסם, בכזו קלילות את הקשר הישיר בין האמנות לבין היותנו יצורי אנוש. ואולי בעצם זו הייתה יכולה להיות כותרת טובה לביקורת, אם הייתה נכתבת על הסרט "ארץ יצורי האנוש". שווה ביותר.

יש משהו אדיר בלגלות דיסקים ישנים. זה קורה לי או כשאני מסדרת, אחת ל, את המדף של הדיסקים, ומאווררת את האלו שמסתתרים מאחור, שלא שמעתי המון זמן, מביאה אותם לאוטו (שם אני שומעת מוזיקה בעצם, בנסיעות הקצרות לעבודה ובתוך העיר, וגם אחת ל... בדרכים קצת יותר ארוכות מחוץ ל) ומתענגת. שמיעת דיסק ישן מביא לי בום של זכרונות. כי לא מדובר רק בשירים בודדים, שכל אחד מהם יש לו את המטען הרגשי שלו שעושה לי פלשבק לתקופה בה שמעתי אותו, אלא כל הדיסק עצמו, כמכלול, איך שהשירים תפורים אחד אחרי השני, המעברים בינהם, לפעמים אפילו סיום של שיר והתחלה של שיר אחר עושים לי עור ברווז, של כיף או של עצב, מפעם. וכך גיליתי באוזן השלישית את הדיסק Hello I must be going של פיל קולינס, מ-1982, שעשה לי שמח ועצוב ומזכיר נשכחות כל הדרך הלוך לחיפה בשבוע שעבר וכל השבוע מהבית לעבודה. וזו דוגמית לשיר משם, כיף גדול! התופים, וכלי הנשיפה, ופיל - שהוא מקסים, קטן ומכוער וכשרון ענק.

יש משהו אדיר בלגלות סרטים ישנים. בערך כמו עם דיסקים. בשבוע שעבר נפלתי על כמה כאלה, כך במקרה. והנה שניים, ממש לא קשורים אחד לשני, אבל כל אחד מהם מופלא בדרכו. הראשון, אייקון של ממש "ג'יל וג'ים" של פרנסואה טריפו. אני לא חובבת היסטרית של סרטים צרפתיים. לרוב, יש משהו פטפטני מידי בתרבות הזו (אני יודעת! הכללה גסה! ולא יפה להכליל...) אבל איזה סרט כביר. האמת היא, שאני יותר אוהבת וקשורה לספר, שעליו מבוסס הסרט. מה שתמיד ריגש אותי נורא שזה היה הספר הראשון והיחיד של סופר בן 73 (!) - כלומר, יש תקווה גם לדרוריות שלא מצליחות לכתוב פרוזה בגילן המתקדם, מי יודע, אולי בפנסיה זה יקרה! וברצינות - זה ספר מרתק. יש לי עותק כל כך ישן שהוא מתפורר, ואני מידי פעם קוראת בו שוב, ונהנת כל כך. אבל הסרט... יש בו משהו קסום. האווירה. הג'סטות. והפעם הבנתי גם שהוא מאוד עצוב. הוא נגוע בעצבות עמוקה ומרגשת, שגורמת לי להתגעגע לטריפו, שבו התאהבתי בתור שחקן דווקא ב"מפגשים מהסוג השלישי" הסרט המכונן ששינה את חיי ואולי אכתוב עליו פה פעם פוסט. איזה איש. איזה עיניים. איזו נשמה. הנה ז'אן מורו, מתוך הסרט. קסם...

והשני, האהוב כל כך, The Big Chill שנקרא בישראל "החברים של אלכס" (תודה לאל. זה עוד שם נורמלי לסרט. מה אם היו קוראים לו "משגעים את המורים2" או "התאבדות קטלנית"). אתמול אחר הצהריים, בין בוב ספוג, ל"נדב ידי זהב" בערוץ הופ! קטנטנים, בין לשמוע את הבכור פורט את Under Pressure של קווין בפעם האלף ושתיים (דווקא פורט יפה, החמוד) לבין לשחק עם המרכזי "סולמות וחבלים" (הוא ייצר את המשחק לבד, לשיעור בבית ספר, מוכשר שלי!) פתאום שידרו את הסרט הזה, שאני מתה עליו. ופתאום הבנתי כמה השחקנים שם צעירים, קווין קליין וגלן גלוז, וג'ף גולדבלום! שהיה פה לפני שנתיים כשצילמו את "אדם בן כלב" ואמא'לה! גם אני כזו קשישה... איזה סרט... איזה פסקול... תענוג. עד היום אני חושבת שאם הייתי כותבת תסריט, זה אחד התסריטים שהייתי רוצה לכתוב. כזה.

"את השמחות צריך לתכנן כי הצרות כבר מגיעות מעצמן".

(משפט ששמעתי כמה פעמים בשבועות האחרונים, בכמה קונסטלציות והחלטתי לאמץ. כדאי גם לכם. תכננו שמחות, ותשמחו, מכל דבר, גם קטן. זה שווה ומומלץ. מנסיון.)

"Love is Real"

(John Lennon. RIP)

*** זה היה הראשון.

*Potpourri is a mixture of dried, naturally fragrant plant material, used to provide a gentle natural scent in houses. It is usually placed in a decorative wooden bowl, or tied in small bags made from sheer fabric.