צרוב ברגש

יש לי היום יומהולדת וזו סיבה מספיק טובה מבחינתי לכתוב איזה פוסט קטן.

אידי היפה שלחה אותי לפרוייקט נוסטלגיה, והאמת, מתאים לי בול בפוני גם להיום וגם בכלל, כי אני תמיד טוענת שאני ממש לא רוצה לחיות את חיי כמו האנשים האלה, שכשהם צעירים וחזקים הם לא מעריכים כלום, ובוכים על כמה קשה (למרות שלפעמים באמת קשה! אני לא אומרת שלא...) ואז כשהם נעשים זקנים/חולים/מסתבכים בצרה קשה הם מסתכלים אחורה בנוסטלגיה ואומרים

"אחח... כמה היה כיף ונפלא ונעים פ - ע - ם. כמה אני מתגעגע לעבר!"

אז בתור מתגעגעת מקצועית ונוסטלגאית כללית, אין ספק שאני מתגעגעת לעבר. פשוט כזו אני. מצד שני, המחוייבות שלי לעצמי ולהנאה ולמיצוי חיי היום יום בצורה כזו שלא רק אתגעגע אחורה אלא אהנה גם בכאן ובעכשיו ובמחר חשובה לי מאוד, והולכת ונעשית חשובה עם השנים שעוברות.

אז אפרט רק את הכמה מרכזיים, שבגללם או יותר נכון בזכותם אני נהנת מכל רגע ורגע, אוהבת את העכשיו, חוגגת בו, ולא רק היום ביום ההולדת!

הילדים שלי. אח. כמה נחת. טפוחסמה כפול מיליון. שלושה גברים נעימים, מתחשבים, סימפטיים מאוד. העיניים והנשמה שלי. תמיד.

בעלי! שבזכותו יש גם את הילדים האלה וגם חיים זוגיים ארוגים זה בזה. עשרים שנה תיכף! חמסה עליו.

העבודה שלי. היא שלי והיא מקיפה אותי בחום ואהבה. חומת בטחון שכזו. אנשים מקסימים, ברובם. הרבה אהבה.

הכתיבה שלי. וואו. הדלק והצלילה למעמקים, והאקסטרה משהו הזה, שהוא שמיימי למרות שלוקח ממני הרבה עבודה סיזיפית.

תל אביב! אין עליה. על העיר שלי. בית, ונחמה, והמון יופי. שלא תגמר לעולם.

המשפחה שלי, היותר מורחבת. כמה היא חשובה.

החברים שלי. במיוחד החברות. היום בבוקר, מבלי למצמץ ספרתי עשר כאלו טובות וקרובות, שעושות את החיים שלי ליפים. טפו.

מוזיקה. שעושה את הזמן ללא רלוונטי, כי אפשר לשייט קדימה ואחורה בלי שום מאמץ מיוחד. טוב גם לכתיבה, וטוב בכלל, לשמחת החיים, לסחיטה של הלב, לריקוד כזה או אחר.

ושני יוטיובים במחיר של אחד! כי היום זה יום כיפי.

אחד ששמעתי בדרך לעבודה, ושלח אותי הישר לכיתה ח', ועל כן 41 זה ה-14 החדש, רק במהופך.

והשני כי הוא הורס במתיקות והזמרת הורסת והיא באה לארץ ואני מאוד מקווה שאלך לראות אותה! ברכות ואיחולים לעצמי.