צרוב ברגש

וואי וואי. כמה זמן לא הייתי פה. מה זה הממשק הזה? קשה להאמין שפעם המסך הזה היה נפתח לי חדשות לבקרים, שזו הייתה סצינת התרחשות טבעית בשבילי כמעט כמו לפתוח עיניים בבוקר.

הלכתי לפני איזשהו זמן וקראתי אחורה בבלוג של עצמי, מה היה פה לפני שנה, שנתיים, שלוש. קראתי גם את התגובות, ואשכרה, המקום הזה היה חי ותוסס, מלא רגשות, צחוקים, חום אנושי.

שיחקתי עם המחשבה לסגור, אבל החלטתי נגד. למה? ליב אנד לט ליב. דרורית נותנת לי המון עדיין, גם אם היא רדומה, ואני חיה איתה יותר ויותר בשלום. שוב, היא חלק ממני, כנראה תמיד תהיה. אין פה אות אחת שאני מצטערת עליה, מתביישת בגינה, אז שישאר פתוח, סבבה.

גדלתי במשפחה קשת יום. לא במובן הרגיל של המילה. חיינו ברווחה כלכלית יחסית, מבחינת מעמד סוציואקונומי לא היו תלונות, גם במובן המשפחתי היה נורמלי פלוס. אבל הורי, שאני אוהבת ומעריכה יותר ויותר ככל שאני מתבגרת, היו אנשים קשי יום. דהיינו - היום יום היה קשה עליהם. אופי ונסיבות חברו לכך שהשגרה הייתה מטלה די מעיקה. המציאות הייתה מין סלע כבד שהיה צריך לגלגל כל יום, בצורה סיזיפת מבוקר עד ערב. יתכן שאלו השורשים הפולניים הנעוצים אי שם עמוק בגטאות, בפוגרומים, השד יודע מה, אבל ככה גדלנו, אני ואחותי. בידיעה ובמחשבה עמוקה שהושרשה בדי.נ.אי שלנו - ש

to live is to suffer. to love is to suffer. to suffer is to suffer. וכו'. ושות'.

והנני פה. דירדורית (חבר יקר העניק לי במתנה את הכינוי "דימדומית.") כבודה ובוגרת - וטאדם!!! קרה לי נס. נתקלתי בדרכי במישהי שמובילה אותי להרפתקה מדהימה. ופתאום כמעט בבת אחת, השתחררתי מ"קשות היום" הזו ונזרקתי לתוך שגרה - כן, שגרה, שבה הכל יכול להיות. והכל גם קורה. וזה פשוט אוברוולמינג. כי מאוד קשה לצאת מתבנית שקובעה בך מילדות, שאומרת שקמים בבוקר, ועושים מה שעושים, וזה קשה ולפעמים מייאש, והאור בקצה המנהרה רחוק ומגיעים אליו רק ביוםטוב או בשמחה אחת ל.... ופתאום - יש שגרה אחרת. זה קצת מטריקסי כזה, מין קמט בזמן שאני מקווה שגם שהוא יתיישר אקח איתי משם את הכיף הזה, ואת זה שגם שמאוד קשה יכול להיות פאן. זה דבר גדול גדול.

הילדים שלי מדהימים אותי. מידי יום אני מתפללת לאל הטוב שבשמיים שישמור אותם. נעשיתי יראת שמיים ומתחזקת בעקבות החרדות/אהבה שלי אליהם. דירדורית הרבנית. אמן.

הקיץ חביב עלי תמיד, ועכשיו יותר מתמיד. כשאני מבשרת לג'ינג'י הצעיר ש"מחר יהיה חמסין" וצריך לשתות הרבה, הלב שלי עולץ. נורא ביזארי, אבל ככה זה. אולי כי החופש מסמל את השבירה הזו, הכל כך נצטרכת הזו בשגרה, אין לי מושג, או שפשוט איבדתי את הגולות שלי באופן סופי ומוחלט. גם זה יכול להיות.

אני קוראת המון בתקופה האחרונה. קראתי את הספר האחרון של גייל הראבן, "לב מתעורר" והלב שלי באמת התעורר יחד עם הספר היפה הזה. קראתי את החדש של מירה מגן "וודקה ולחם" ובסוף הוא הוציא ממני כמה דמעות של לב נכמר. יפה גם הוא.

ועכשיו אני שוברת את ההגמוניה הנשית הזו, שהשתלטה לי על הכוננית שליד המיטה עם "גירושים מאוחרים" של א.ב. שהוציאו בהוצאה מחודשת, ואני במחשבה שזו פרוזה ישראלית גדולה. אני לגמרי בתוך זה, ומלאת התפעלות מצורת טווית הסיפור, הקולות והזרימה הזו, שכאילו באה בקלות אבל אני יודעת עד כמה שלא.

אני עילגת פה, אבל שמחה שכתבתי. פעם הייתה פה קהילה תוססת ומלאת חיים, אבל גם עכשיו זה בסדר, כי הזמנים משתנים, וזה טוב. טוב מאוד.

ואם אלך עוד שנה שנתיים לקרוא אחורה מה כתבתי בקיץ הזה של שנת תש"ע ולא אבין על מה מדובר, תמיד אוכל להאשים את הבוגי. מייקל זצ"ל.