צרוב ברגש

הבלוג כשורת סטטוס בפייסבוק

"האושר הוא - האבוקדו הבשל הראשון של העונה."

******

זמן ארוך שאני לא כותבת פה. קוראת ספורדית פה ושם, מחשבות קטנות חוצות לי את קו התודעה כמו ארנבות ממהרות ונעלמות מעבר לאופק. יש את הדחף הזה לכתוב איזה פוסט או משהו, אבל זה עובר לי מהר מאוד.

ארבע שנים אני פה, און אנד אוף. ארבע שנים זה זמן עצום. זה משמח אותי שאני עוד פה, גם אם בקטנה. כמו המחשבות שעוברות פי לכתוב פוסט כך גם עוברות בי מחשבות לנתק את דרורית מהמכשירים, ולתת לה למות מוות של כבוד, בשביל מה למשוך את זה? ואז מייד באה מחשבת הקונטרה - בשביל מה להרוג? מה עשתה המסכנה? אני חובבת אותה, את הדרורית, אחת ל... היא צצה לי בחיים ומפתיעה אותי. אלטר אגו נחמד יש לי, שתשאר בסביבה, אין סיבה בעצם שלא.

כשפתחתי את הבלוג הזה, ב-12.10.06 הייתה לי מטרה ברורה מאוד. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, מה חשבתי שניה לפני, מה כתבתי, איפה כתבתי, ו... וואלה. השגתי את המטרה הזו בצורה האולטימטיבית. הגשמתי את כל החלומות שלי דאז ואף יותר מכך. ועכשיו? און טו ביגר אנד בטר? לא יודעת עוד. אולי עוד מעט תצוץ הפלטפורמה החדשה (אחרי הפורומים, הג'ימיילים למינהם, הפייסבוקים והבלוגים) שתצהיל את רוחי ותגרום לי לפצוח בסבב חדש של גישושים, היכרויות והגשמת חלומות. או שלא.

מה שחזק בי יותר מהכל היום, ארבע שנים אחרי הולדת הדרורית - שהחיים האמיתיים, אלה הוירטואליים, והחיים הבלוגיים, פה - התאחדו לי לגמרי למקשה אחת. כתיבת הבלוג הזה הקפיצה אותי קדימה מכל מיני בחינות, אבל יותר מהכל היא יצרה לי סינרגיה בין זהויות - וזה לא מובן מאליו. פיסות החיים שלי, של כולנו, לפעמים מעופפות בחללים שונים, ממש בספירות שונות, וצריך כוח גדול לאסוף את כולם לשלמות אחת.

אז מזל טוב לבלוג שלי, ולייק אחד גדול לחיים כמקשה אחת, ומוזיקה!!! כי היא בדרך כלל הדבק עבורי, וזה שיר שאני שומעת אותו המון, ויש בו כוח אדיר, בעיני. שתזכי לשנה הבאה, דירדורית.