צרוב ברגש

בעקבות מותה של שוש עטרי ז"ל שלשום, וההספדים הרבים שכתבו לה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, יצא לי לחשוב הרבה על הרדיו. הרבה אנשים כתבו ששוש השפיעה עליהם רבות וכמה אהבו לשמוע את תוכנית הרדיו שלה "חדש, חדיש ומחודש" ששודרה ברשת ג'.

אתמול, במקרה לגמרי, נפלתי על הסוף של סרטו היפה של ג'ורג' לוקאס "אמריקן גרפיטי". בין השאר, יש שם דמות של שדרן אגדי שנקרא The Wolfman, שעיירה שלמה מקשיבה לו, והוא, דרך הקול שלו, הפנייה למאזינים ובחירת השירים שלו (גם פסקול הסרט משובח) משפיע על מהלך חייהם של הדמויות, וכשאחת מהן (בגילומו של ריצ'רד דרייפוס, אהובי) פוגשת בו סוף סוף, קורה משהו שקצת מזכיר את הפגישה עם הקוסם מארץ עוץ בסרט הקלאסי. סוף הסרט הזה, וכל מה שקראתי על שוש עטרי, גרם לי לחשוב הרבה ולהזכר בתוכניות הרדיו שהשפיעו עלי.

משום מה אצלנו (וגם שאני אומרת אצלנו, לא כל כך ברור לי למי אני מתכוונת ממרחק השנים) רשת ג' נחשבה נחלת הפרחים, הערסים, התחנה היותר "פושטית". זה לא שלא שמעתי אותה בכלל, אבל אין ספק שהייתי שומעת יותר גלי צה"ל. קודם כל את מצעד הפזמונים, גם הישראלי (שאני לא ממש זוכרת מי הגיש אותו) וגם הלועזי (אני זוכרת את ההגשה של אברי גלעד, כולל ספציפית שירים שהוא אהב, כמו למשל

Betty Davis Eyes של קים קארנס, שהיה ב"פינה לשיפוטכם" (ואברי אמר: "יאללה, בשבוע הבא אני רוצה לשמוע את השיר הזה במקום ראשון!") את התוכנית של דורי בן זאב ששודרה בצהריים, אחרי שהייתי חוזרת מבית הספר "חור ברשת" שבזכותו הכרתי את דונלד פייגן וסטילי דן, ואת קוטנר הענק, וגם כל מיני דברים שהיום נראה לי מאוד מוזר שילדה או נערה תשמע כמו "נכון לעכשיו" בהגשתו של איציק בן נר, או התוכנית של דני וסלי, שאני לא זוכרת איך קראו לה, אבל היא שודרה בשבת בצהריים, והייתי שומעת אותה אך ורק בשביל הפינה של יאנק, שהיה האח של יאצק ויאשק - בגילומו החד פעמי, בלתי אפשרי, ואלמותי של שלמה בר-אבא שהייתי מאוהבת בו עד כלות, שנים.

ובכלל, רדיו. אתם שומעים היום רדיו? הרי Video Killed the Radio Star, והיום יש מחשב, וטלויזיה, ודי.וי.די, וסמס, ובכלל מה פתאום רדיו?

אחרי הסרט אתמול חשבתי גם על סרטי קולנוע שהראו מערכת של רדיו, או השתמשו ברדיו כמקום התרחשות סינמטית, או בכלל, רדיו. אז היה את Talk Radio שמאוד אהבתי (לא זוכרת איך קראו לסרט), והנה קטע ממנו:

ויש סצינה נפלאה בתחנת רדיו, באחד הסרטים הכי אהובים עלי בעולם "בתו של כורה פחם", שבו לורטה לין (סיסי ספייסק) אומרת משהו שאסור היה להגיד בשידור (לא מצאתי את היוטיוב, אבל שווה לראות את הסרט, בכלל).

ובוודאי יש עוד המון, אבל כמובן, בראש "ימי הרדיו" של וודי אלן, מ-1987. הנה אחת מהמון סצינות הורסות:

תוספות ועדכונים:

קיטי הזכירה לי את סרטו האחרון ונפלא של רוברט אלטמן זצ"ל, A Prairie Home Companion

ומינה הזכירה לי את קול השלום ששמעתי המון, וחייבת לכתוב עוד מילה על תוכנית שהצילה לי את החיים בתקופה אחרי הלידה הראשונה, שהייתי במצב אפעס, לא משהו והייתי שומעת, תוך כדי הנקות את "נכון לעכשיו" (שימו לב, מוטיב חוזר בפוסט) עם קובי מידן ואברי גלעד. שני החבר'ה האלה לא יודעים איך הם עזרו לי אז.

ונדמה לי, איכשהו, שהכאב והצער הגדולים על לכתה בטרם עת של שוש עטרי (שציינתי כבר בעוד מקום הייתה נשמה טהורה והאכילה את חתולי השכונה בה גרה, ואני בטוחה שגם הם מתגעגעים אליה עכשיו) הם גם על עולם שאיננו עוד, העולם שבו כולם שמעו תחנה אחת, או שתיים, והיה רק ערוץ 1, וזכרונות ילדות נצרבו מאוד חזק, אצל כולם, בצורה (יחסית) קולקטיבית.

יהי זכרה ברוך.