צרוב ברגש

מונוגמיה

בשבוע שעבר הייתי נשואה 15 שנה. באותו היום תוך כדי סדר היום הרגיל והעמוס, המחשבות שלי נדדו מידי פעם ותמונות מהחתונה ומהיום שעבר עלי לפני הטקס עצמו הבזיקו לי בזכרון. אני זוכרת הרבה קוצר רוח שלי שיגמר כבר כל הטראסק והבלגן והמשפחתולוגיה (משפחתנו הקטנה והפולניה לא ידועה ככזו שמשפריצה שמחת חיים על כל סביבותיה, ואפילו לא נחת רוח או כמה שנעים שמישהי מתוך המשפחה מתחתנת. באסה, אבל ככה זה אצלנו) והרגע המאושר ביותר שלי היה כשהיינו בדרך חזרה הביתה, לדירה השכורה שלנו, שם חיכתה לנו חתולתנו האהובה שהייתה מוכת פישפשי אוזניים באותה תקופה, ונראתה מוזרה מאוד כשאוזניה משוטחות לגמרי, והיא מתגרדת בטירוף. אני זוכרת שהשכנים שלנו מלמעלה, שהיו גם חברים, הגיעו לפנינו הביתה ופיזרו לנו עלי כותרת של ורדים על המיטה, ואני זוכרת את ההקלה שלי. בתמונות מהחופה אני עומדת עם עינים מושפלות, לא מסתכלת למצלמה, נדמה לי שפחדתי שאתחיל לבכות מהתרגשות,או אולי ממבוכה, או אולי משתי התחושות האלו יחד. מה קרה בבוקר שלאחרי? ובשבוע שאחר כך? מה קרה בכל יום ויום בחמש עשרה השנה שחלפו מאז? הרי אני זוכרת רגעים בודדים מכל המסה הזאת. כמובן את ההיילייטס כמו לידת הילדים, נסיעות לחו"ל, מעברי דירה, את הרגעים היותר דרמטיים. את את הבין-לבין של שעות רביצה משותפת מול הטלויזיה, שיעמום, צחוק גדול על כלום, סקס וחוסר סקס, מריבות קטנות ומטופשות, המון המון שתיקות, אבק, ושוב קימה ביחד בבוקר והליכה לישון ביחד בלילה (מה שכמעט, בעצם, לא קרה אצלנו, שעוני יום הפוכים). וואו. ואז בשבוע שעבר נפל לידי ספר שנקרא בתרגום "אלא אם כן" של סופרת בשם קרול שילדס. העלילה לא רלוונטית לפה, לקטע הספציפי הזה, אבל קראתי את תחילת הפרק הזה, וזה היה כל כך זה. ולכן אני מצטטת ממנו, כי הוא מתאים לי עכשיו:

"טום ואני עדיין מקיימים יחסי מין - האם הזכרתי זאת?... זה קורה פעם או פעמיים בשבוע. אנו שוכבים יחד במיטה הזוגית שלנו. זה קורה בחצות הלילה, הבית שקט, פנינו קרובים זה לזה, השקע החמים, המורגש, שמתחת ללסתו של טום נוגע בלחיי, הנשימה שלו, גופו הברור גורם לי לשכב דומם, כממתינה לשמוע אות כלשהו. הוא נוגע בי, אני מגיבה, לעיתים באיטיות, ולאחרונה באיטיות יתרה. ספיראלות עילאיות נעות בי כמו חוטי די-אן-איי, מתרוממות כל העת כלפי מעלה. להתרכז, להתרכז. כן, הריכוז עוזר. עד מהרה אנו נעים יחד כזוג מטורפים ומתנשפים בכבדות... האם אנו עדיין אוהבים זה את זה? מן הסתם כן, אם אנו עדיין מקיימים יחסי מין אחרי למעלה מעשרים שנים. אנחנו גם רבים,כמובן, אך מוצאים תמיד את דרכנו בחזרה זה אל זו. שאלת האהבה אינה רלוונטית במקרה שלנו. לא כרגע. השאלה יכולה להידחות. אנו מוצאים מפלט זה אצל זה. אנו מתאימים. אנו ביחד אחרי זמן כה רב, זה מה שחשוב."

והשיר הזה  מזדמזם לי הרבה בראש, כי שמעתי אותו המון ברדיו בזמן האחרון.

איזה יופי

בשבוע שעבר מצאתי את עצמי מתייפחת מול הטלויזיה. לא! זה לא היה מול "תנאים של חיבה" (לא משנה כמה פעמים אני רואה את הסרט הזה, בסצינה שבה שירלי מקליין מתרוצצת כמו מוכת אמוק ושואגת על הצוות הרפואי שיתן משהו שיקל על הכאבים לבת שלה בסרט, דברה ווינגר שאני פשוט חולה לה על התחת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, אני זולגת). זה גם לא היה מול הפרומואים של הופ! לקראת שנת הלימודים הקרובה שתגיע אחרי החופש הגדול (אין, שירים על התחלת הגן ובית הספר מייד גורמים לי להזיל דמעות. כנראה דמעות של אושר שסוף סוף נפטרים מהילדים אחרי החופש המזוויע), וזה גם לא היה דמעות של צחוק אחרי סצינה מצויינת במיוחד בוויל וגרייס. זה היה מול תוכנית מופלאה לגמרי שלא ערוץ 4 הבריטי שנקראת "איך להראות טוב בעירום".

מעצב הומו מוחצן ומאמם לגמרי (באמת, בלי שום צחוק, אני מעריצה את האיש ואת משקפי הקרן הלא יאמנו שלו) לוקח כפרוייקט אישה מסויימת ועובר איתה תהליך שבסופו היא א. מצטלמת בעירום ונהנית מזה. ב. עושה תצוגת אופנה של הלבשה תחתונה מול קהל שמריע לה. (נראה כמו באיזה קניון מקומי, לא ברמה בינלאומית כמובן). הפעם התארחה איזו בריטית חביבה, עם שיער בלונדיני קלוש, עינים יפות וחיוך ביישני. בתחילת הפרק הבחורה לא סבלה את עצמה במיוחד. הייתה מתלבשת בבגדים גדולים, נראתה כמו עוזרת בית ממוצעת (אין מה לומר, הזדהיתי), והתפשטה רק בחושך (!) ואף לא לעיני בעלה יחידה. תוך כדי הכמה שבועות שבילתה תחת עינו הבוחנת של המעצב האלוהי, הוא לימד אותה להתאים בגדים שיתנו לה הרגשה טובה, ובסופו של דבר הבחורה אשכרה הצטלמה בעירום (ישבה על כיסא והוא הסתיר מה שהיה צריך. זה היה יפה ונעים ולא נראה סליזי בשום צורה שהיא) וגולת הכותרת, היא צעדה על מסלול הדוגמנות, מראה את עצמה לעולם ולבעלה וילדיה שמחאו לה כפיים ונראתה מאושרת לגמרי. הבחורה הייתה ממוצעת לחלוטין. שזה אומר צלוליטיס, קפלים בכל מקום אפשרי, שום סקיני ושום ג'ינס, וזה היה כל כך יפה! אייקון של דמעת אושר.

אני נולדתי לשלום

ביום שישי הייתה מסיבת סיום בגן של הג'ינג'י. השנה המסיבה הייתה בסימן 60 שנה למדינה. נו, אלא מה.

כחול ולבן, ריקודי זוגות, נפנוף בדגלים, בקיצור, כל הג'אז הזה.

בשלב מסויים פצחו פרחי ברוקלין שלנו (או ניצני אחוזת בית) בשירה זכה של "אני נולדתי לשלום".

אין. השיר הזה ממכר! מאז, אני לא מפסיקה לשיר אותו, לרקוד אותו, ולשרקרק אותו.

אבל רק אחרי ששמעתי שוב את כל המילים, הבנתי שהוא לא פחות מגאוני. שימו לב לבית הזה:

אני נולדתי אל החלום
ובו אני רואה שיבוא השלום
נולדתי לרצון ולאמונה
שהנה הוא יבוא אחרי שלושים שנה.

והנה אנחנו, בגן, הורים וילדים, נתנו ידים, ושרנו בגרון ניחר: "שהנה הוא יבוא, אחרי שישים שנה!"

ואף אחד לא שם לב. אין. גאוני. אני כבר רואה את נכדי, ניני וניני ניניי שרים את השיר המקסים הזה ומשבצים במשבצת את מספר השנים המתאים.

חשבתם שתתחמקו מיוטיוב? הא!