צרוב ברגש

אחר הצהריים, אתמול, בית קפה במרכז תל אביב.

מקום קטן, חמוד, משפחתי משהו. אין ספק שזה מקום של "קבועים". בחלל הפנימי, הממוזג יושבת בחורה עם לפטופ, ואני, שמחכה לפגישה עם מישהי שעוד לא הגיעה. על הבר יושב אחד ה"קבועים". תל אביב בן 40++, קוקו מאפיר, כרס קטנה, קורא עיתון ואוכל משהו לא מזוהה. מאחורי הבר בחורה מתוקה ובחור מתוק, שניהם נראים מגרדים את השלושים מלמטה. הבחורה מכינה סנדוויץ' (שאני הזמנתי. ריקוטה.) והבחור מוזג משהו. ה"קבוע" מקריא מתוך העיתון לבחור ולבחורה.

קבוע: וואי וואי. מורגן פרימן. תאונת דרכים קשה. וואי וואי.

בחור מתוק: כן, אה? וואו. אחלה שחקן.

קבוע: שחקן שחבל על הזמן.

בחור מתוק: נכון.

קבוע: וכמה זמן כבר חבל?

בחור מתוק: הרבה. הרבה זמן.

קבוע: וואי וואי.

סיכום הקטע: לא משהו בגדול. תיאור מצב ותו לא. הדיאלוג אותנטי, אך סתמי. אם רוצים שמישהו בכלל ימשיך לקרוא, צריך להזיז את הדמויות, שיקרה להן משהו, אולי הבחור המתוק ינשק את הבחורה, הקבוע יצא החוצה וידרס בפתאומיות, או הכי טוב מחבל ערבי יכנס לבית הקפה, יבקש כוס מים, ויפוצץ את עצמו. אז אולי יהיה מעניין לקרוא הלאה.

נ.ב - הסנדוויץ' ריקוטה היה מצויין. הפגישה קצת פחות.

היום בבוקר, סביבות תשע, אני צועדת לעבודה.

מסביב הכל פסטורלי. אולי יותר מידי, על גבול הקטטוני. המון מכוניות של עובדים חונות במגרש, אבל לא רואים אנשים מהלכים בשבילים. יש תחושה כאילו פצצה אטומית נחתה ומחקה את כולם. מצד שני, המכוניות שלהם פה, כנראה הם במשרדים הממוזגים שלהם, מחכים שעוד יום עבודה יסתיים.

אני הולכת בזהירות, כי המרצפות נורא חלקלקות מהפרי הזה, שנושר מהעצים ומטנף כל חלקה טובה בעיר הזאת, ובשילוב עם קצת מים נגיד, זה אחלה החלקרח, ואני, סתומה שכמוני, לא לבשתי את המחלקיים הבוקר לעבודה, אלא סתם סנדלים.

על כר דשא ירוק במיוחד אני רואה חבורת חתולים רועה באחו. יש שם ג'ינג'ים, שחורים-לבנים, מטולאי אפור, מפוספסים, רזים ושמנים. אני רחוקה מהם אז אני לא יכולה לראות אם פשוט זרקו להם הרבה אוכל בדשא, ואז הם עומדים ופולים אותו מבין העשבים, או שהם עוסקים בפעילות המבורכת הזו שללעוס דשא ואז ללכת להקיא אותו בכל מיני מקומות אסטרטגיים כמו שטיח=בבתים פרטיים, לובי של בניין שבו אנשים לומדים ועובדים=אצלי בעבודה. בכל מקרה, המראה יפה להפליא, ואני עומדת מהופנטת וחושבת שזה אשכרה כמו שוויץ פה, כרי דשא, ופרות-חתולים, וקצת מים ופירות מעצים שמטנפים מדרכות, ושקט.

ואז אני קולטת שמסביב לעדר הפרות-חתולים, על העצים המדהימים שנטועים בחצי מעגל מסביב לדשא עומדים המון עורבים, ומחכים שהחתולים ילכו, ואולי ישאר להם משהו לכרסם גם. וזהו, מקסם שוויץ עובר לי ואני ממשיכה ללכת בזהירות למשרד.

סיכום קטע: נו. באמת. שוב, לא קורה כלום. תמונת מצב ותו לא וכו'. מה קורה לבחורה? אם היא תמעוד ותיפול ופתאום מישהו יגיח מאיפושהו ויעזור לה לקום, או! זו תהיה התרחשות. או שאולי חתול קטנטן יימיים לעברה, והיא תחליט שהיא לוקחת אותו איתה הביתה בקרטון, שם יתחיל לקרות משהו. ככה, זה סתם וזהו. וגם - שתחליט פרות או חתולים? שוויץ או אזור מוכה שיממון ואסון? יש לשפר, ומהר.

עכשיו, הבלוגיה, הנושא החם, פה.

כותרת הנושא החם: "האם הפייסבוק מיצה את עצמו?"

תשובה: כן.

אמרתי לכם כבר, אם יש לכם משהו יותר טוב לעשות, אל תקראו את הפוסט הזה.